בסתיו 2022, בזמן ביקור בפריז עם אשתו נתי, כתב אלי הירש שיר ראשון אחרי 12 שנים של הפסקה. כשטיילו ברחובות ובלעו יחד את העיר, ההתרגשות והשמחה איימו להציף אותו והחזירו אותו לביקור קודם, כמעט ארבעה עשורים לפני כן, בשנה הראשונה של הקשר שלהם. "פתאום קפצה לי בראש תמונה של איש שיכור לחלוטין, שיכור מאלכוהול ושיכור מיופי. נזכרתי בעצמי מסתובב מבוהל ומסוחרר, ונתי מסתכלת עלי במבט מלא אהבה, רגוע לגמרי, ואומרת לי שהכל בסדר, מותר להיות שיכור ברחובות פריז", מספר הירש. "אז כתבתי שיר, מסוחרר כמו שהייתי וצלול כמו נתי".
הזיכרון האחד הציף זיכרונות רבים נוספים והשיר האחד הוליד שירים רבים נוספים. התוצאה היא "משהו מעבר לאושר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), קובץ שירים חדש שהוא ממואר שמתעד את האהבה של אלי ונתי הירש (נתי הוא קיצור של רינת), מהמפגש הראשון באוניברסיטת תל אביב, דרך המבחנים שעברו לבד וביחד, המשברים שאיימו לפרק את הקשר, החברים הטובים שאספו בדרך, רבים מהם כבר אינם בין החיים — ועד הרגע שבו נולדה בתם הבכורה דריה בקיץ 1991.
זהו ספר שכתוב ומאורגן בקפדנות כמעט פדנטית: 108 שירים המחולקים לשישה שערים, 18 שירים בכל אחד. כל שיר כולל ארבעה בתים של ארבע שורות ועוד אחד של שתי שורות ("מאיר ויזלטיר המציא למבנה הזה ביטוי, 'סונטה שייקספירית מוארכת'"). המשפטים בונים סיפור שהולך ומתפתח בזמן, השורות זורמות אחת אל השנייה באנרגיה רצופה שמדמה קטע מוזיקלי. הירש מתאר את הסחרור המפתה של ההתאהבות, אבל גם את הכוח המתמסר של אהבה שמתמידה לאורך חיים שלמים: "הקרב ההוא נגמר בניצחונה של האהבה, בחתונה, והחתונה/ ההיא נחגגת עד היום ותיחגג לעד (כל עוד יהיה דבר כזה,/ לעד), אבל המערכה היתה הרבה יותר ממושכת", הוא כותב בשיר שנתן את שמו לקובץ כולו. "הצל שלי/ התעקש להטיל על אהבתנו צל עיקש וארוך במיוחד. שנים/ חלפו עד שהשלמתי עם מה שנגזר עליי: לאהוב ולהיות נאהב".
היכולת לאהוב ולהיות נאהב מטעינה את הספרות והשירה מאז שבני אדם למדו להשתמש בשפה. הירש, שהוא גם מבקר שירה ועורך, מכיר את המסורת הארוכה הזאת, ומשתמש בה כדי לתאר — וגם לחוות — את האהבה הפרטית שלו כנס שכישופו לא חדל לפעול. כי, כמו שכתב יהודה עמיחי, "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול".
אתגר לא מוכר
הוא בן 62, היא גדולה ממנו בשנה. הם גרים יחד עם שניים מילדיהם, התאומים רן ועדי, בדירה במרכז תל אביב. בדקות הראשונות של הפגישה נתי עדיין בבית, מתארגנת לצאת לעבודה, ולרגע נעצרת כדי להקשיב לשיחה. אחרי הכל, הראיון, כמו הספר, עוסק גם בה. הירש היה עמוק בתוך תהליך הכתיבה כאשר הבין שהשירים מציבים בפניו אתגר שלא הכיר. "קלטתי שקורה לי משהו נפלא. אבל הבנתי שאם אני מספר את הסיפור אני חייב לכתוב גם על הדברים הלא נעימים, כי הבסיס של כתיבה ממוארית הוא אמירת אמת והיו גם דברים רעים בסיפור שלי ושל נתי. באתי אליה ושאלתי מה לעשות. והיא אמרה 'פשוט תכתוב' — בדיוק כמו אז, כשהייתי שיכור בפריז. אמרה לי הכל בסדר, מותר לך לחוות את מה שקורה לך, ואני מרשה לך לכתוב את זה".
המפגש הראשון שלהם התרחש בסתיו 1983, בקורס מבוא שלב ב' לפילוסופיה של הלשון. המתרגל בקורס היה הדוד דובי, האח הצעיר של אמו של הירש. לשניהם, הדוד והאחיין, היה קשה להתעלם מהבחורה שיופיה המסקרן הזכיר כוכבת קולנוע איטלקייה. "בסוף השיעור הראשון דובי ניגש אלי ואמר, 'ראית את הרינת הזאת כמה היא יפה?' לא העזתי לדבר איתה. אבל אז לדובי נולד בן, היא ידעה שאני קרוב שלו והתקשרה כדי לברר אם יש שיעור למחרת. הקול שלה היה כל כך חם שהעזתי להציע לה לשתות קפה ביחד. היה לה אז גבר אחר, והיא ויתרה עליו למעני".
שוב ושוב, נתי עולה מהשירים כדמות המבוגרת האחראית, אישה שמאפשרת הבעה כנה של מחשבה ורגש וניחנה בסובלנות נדירה, ולצד זה מודעת היטב לצורכי הנפש שלה ומתעקשת עליהם. "את כל הספר אפשר להסביר כדיאלוג בין מישהו סחרחר מרוב רגשות ומישהי שקולטת את זה ונותנת לזה מקום", הירש אומר. "התאהבנו ממבט ראשון אבל חלק מהכוח של השירים הוא שהאהבה שלי עכשיו היא אפילו יותר גדולה, יותר עמוקה. הזיכרונות לא היו שם רק כדי שפשוט אקח אותם. הם היו דרך להצית את המדורה עוד יותר חזק".
התביעה שהציב לעצמו — לחשוף את כל מה שאפשר ותמיד לכתוב אמת — הובילה לכמה וידויים שאחרים אולי היו שמחים לשמור לעצמם. כך למשל, הוא מגלה שבראשית ההיכרות שלהם הוא שיתף אותה ב"אי־הבהירות המינית, המגדרית, שהתעברה בי מנעוריי", כמו שהוא מנסח באחד השירים. "לא חשבתי שאני גיי אבל מאוד רציתי להיות. רציתי הכל, רציתי גם גברים", הוא אומר עכשיו. "היו לי כמה ניסיונות אבל זה לא עבד כל כך טוב. כשהיה לי ניסיון טוב ברחתי בבוקר לקצה העולם. אני יודע שברצף של המיניות אני קרוב לקצה ההטרוסקסואלי דווקא כי ניסיתי מין עם גברים וכי עולם הפנטזיות שלי, כמו של הרבה גברים הטרואים, מלא בגברים. רק שבין הפנטזיה למציאות יש מרחק שמעולם לא הצלחתי לגשר עליו ליותר מלילה אחד. וזה קרה לפני שפגשתי את נתי".
איך היא הגיבה כשחשפת את זה בפניה?
"היא לא נבהלה ולא התלהבה. היא פשוט ראתה אותי, ברור שאהבה אותי. מההתחלה יכולתי לחלוק איתה הכל. עדיין, בכל פעם שהגעתי למקום שהיה חשוף מדי מינית הייתי נבהל. עם הזמן למדתי שנולדתי להיות מונוגמי. מין בלי אהבה הוא כמעט בלתי אפשרי מבחינתי. בגוף שלי אני זקוק עד הסוף לאינטימיות".
באחד השירים אתה מרמז שהיתה לכם מיניות בריאה, מאוד מקרבת.
"בשנה הראשונה שכבנו כמו שפנים. זה דבר שתמיד היה לנו. עד היום המין שלנו הוא בעל חשיבות אינסופית. לב העניין. אבל זה אחד הדברים שאני לא יכול לכתוב עליו. אני יכול להגיד שהמין חשוב לנו, שגם בתקופות שרבנו בהן לא הפסקנו לשכב, אבל מעבר לזה אני לא יכול לספר על זה כלום. יש משוררים שמצליחים, כנראה שזה לא מתאים לי".
הירש לא חושש, עם זאת, להתוודות על רומן מחוץ לנישואים שניהל בשנים הראשונות לקשר, ועל ייסורי המצפון שמעולם לא עזבו אותו בשל מה שהוא מכנה, גם עכשיו, "הבגידה". "עבורי, אחד ההישגים של הספר הוא היכולת שלי לספר על הבגידה. אין הרבה משוררים גברים שעשו את זה ככה — או שלא מדברים על זה, או שהופכים את זה לסוג של הישג. זה תמיד כתוב בנימה שמטשטשת את היסוד של הפגיעה".
זה קרה בזמן שרעייתו סעדה את אביה שגסס מסרטן. "מתישהו לא עמד לך כוחך להעלים עין ולשתוק", הוא כותב בשיר "דממה". "שאלת שאלה גלויה ונענית בתשובה גלויה. במעשה אמיץ/ ונדיב אחד חילצת אותי מטבעת השקרים שנלכדתי בה/ ואפשרת לשנינו לצאת לדרך חדשה. נעלמת ליומיים, אולי/ לשלושה, וחזרת כדי להבהיר שאת נשארת בדירה ואני הולך/ קיבלתי את הדין והלכתי".
המעשה האמיץ והנדיב שלה היה שהיא אפשרה לך לומר את האמת?
"זה היה רומן שנמשך כמה חודשים. נתי קלטה ועימתה אותי עם זה, ואני הודיתי. הכרנו כשהייתי בן 21 והרגשתי שאני מוותר על כל העולם. כמו הרבה גברים מצאתי דרך להצדיק את מה שעשיתי — שהייתי צריך לפוצץ את מה שהיה לנו כדי להבין ממה זה עשוי, כמו ילד שמפרק צעצוע. אבל זה לא סותר שבגדתי בגידה אנושה שהיתה לנתי מאוד קשה. וכשחזרתי הביתה לא הרגשתי שהיא סלחה לי אלא שנתנה לי צ'אנס נוסף. עד היום אני מרגיש שהיא לא סלחה עד הסוף. מרגיש שיש לי איזו כמיהה אינסופית לרצות את נתי בגלל השאריות של האשמה".
החבר של תמר
הירש גדל בפתח תקוה וכתב שירה כנער. קובץ השירים הראשון שלו, "רעש" (הוצאת עכשיו), יצא ב–1986. "משהו מעבר לאושר" הוא ספרו השישי. לאחר שסיים תואר ראשון בפילוסופיה בהצטיינות המשיך למסלול ישיר לדוקטורט והחל לעבוד כמתרגל, אבל אחרי כמה שנים גילה, כמו שהוא כותב באחד השירים, ש"סבלתי מכל רגע. הרגשתי מתחזה, שלא לומר שקרן. הבנתי את החומר,/ אבל הציקה לי ההרגשה שהקשריו הרחבים מרחפים בערפל/ שמשהו שם קטוע וחלול, שאין למה שאני מלמד אחיזה בעולם".
במחצית השנייה של שנות ה–80 החל לעבוד כמבקר ספרות ב"העיר". כעבור כמה שנים עבר ל"מעריב", ומשם ל"ידיעות אחרונות", שבו הוא כותב גם כיום על שירה. הוא נחשב למבקר דייקן ומנומק, שמצליח לתמרן בשדה המוקשים שהוא עולם הספרות הישראלית. במשך השנים ערך מאות ספרים, בפרוזה ובשירה, בהם של אהרן שבתאי, אהרון מגד, דן צלקה, מאיה ערד, אלונה פרנקל, נעם פרתום, מיכל זמיר ועוד רבים. הוא גם תירגם כמה ספרים, כמו "הבודהה מהפרברים" של חניף קוריישי, "גניבה" של סול בלו ו"מר ורטיגו" של פול אוסטר (עם דן דאור).
הכתיבה בעיתונים הפגישה אותו עם אנשים שהפכו לחברי נפש שלו. לשלושה מהם, מתים כולם, הוא מקדיש שירים ב"משהו מעבר לאושר": דאור, חזי לסקלי ותמר גלבץ.
הירש ערך את ארבעת הרומנים של גלבץ, כולל האחרון, שנקרא "האחרון" (הוצאת חרגול), ויצא לאחר מותה. "הערצתי אותה עוד כשהיתה העורכת שלי ב'העיר' אבל היחסים הפכו לקרובים ממש בשבע השנים האחרונות. היא היתה סמל הקוּל, היה כיף להיות החבר שלה, אבל גם היה בה משהו מאוד תובעני", הוא אומר. "היא סופרת עם עוצמות של משוררת, עוצמות פתייניות. אני לא יכול לשכוח משפט שאמרה לי בשבועות האחרונים לחייה: 'יש שעות שאני מבקשת את נפשי למות, אבל חוץ מזה אני לא רוצה למות'".
הודות לאיזו אירוניה משונה של הגורל, הימים האחרונים בחייה של גלבץ קשורים למשבר בריאותי שאיים על הירש, כשביופסיה בבלוטת הערמונית שלו העלתה ממצאים חשודים. "כשחזרנו מאותה נסיעה לפריז בסתיו 2022 צלצלתי אליה והיא אמרה, 'אין לי דרך נעימה להגיד את זה. אני מאושפזת באיכילוב'. בינתיים גם אני התאשפזתי באיכילוב. יום יום הייתי מבקר אותה, כשגם אני חולה ולא ברור מה יש לי. הכל קרה ביחד — השירים, הביופסיה בערמונית, תמי גוססת מסרטן וגם אני מפחד שיש לי סרטן".
גם את לסקלי, משורר ועיתונאי שמת מאיידס ב–1994, פגש הירש ב"העיר". "חזי היה איש קשה מאוד. הרבה אנשים חשבו שהוא נורא ואיום כי הוא היה יכול להיות אלים במילותיו, אבל אותי הוא אהב אהבת נפש. אפילו שהיה מבוגר מאיתנו בעשור, חזי ראה בי ובנתי את ההורים המאמצים שלו. בשלב מסוים אפילו רב איתנו, אמר, 'אתם לא מספיק משפחה בשבילי' כי היינו עסוקים בבעיות שלנו. הוא זה שהכניס אותי לחברה של תל אביב שנורא הפחידה אותי — תל אביב של ויזלטיר, עיר של אנשים קשים".
את דאור הוא מתאר כמורה לחיים. דאור, דוקטור לפילוסופיה, סינולוג ומתרגם, הקים בסוף שנות ה–90 את הוצאת הספרים חרגול (יחד עם יהונתן נדב), שבה הירש משמש כעורך ספרות מקור. ב–2009 מת מדום לב. "כתבתי לדני שירי אהבה רבים שכרכתי בספר 'גני תל אביב התלויים'", הוא מספר. "היתה לו אהבה ענקית כלפיי שהיה בה מוטיב ארוטי שלא התממש". באחד השירים הוא מתאר את דאור כ"גבר הכי חכם, הכי משכיל, הכי שמח שפגשתי". בסיום הוא כותב: "המוות — מותו של דני — הטעה אותי לחשוב שאני משורר/ של מוות וזיכרון, ומתוך פחד מוות הפסקתי לכתוב למשך 12 שנה".
פחד מוות?
"שנים לא הצלחתי לכתוב כי הייתי בטוח שאני צריך לכתוב משהו אפל וחיפשתי את האפלה. אהרן שבתאי אמר לי פעם שמאז שאני עם נתי אני ממעט לכתוב כי היא כמו יהלום שאני מחזיק בפה ולא מאפשר לי לדבר. האמנתי לו. אפילו היתה לי טינה מסוימת כלפי נתי שבגלל שכל כך טוב לי איבדתי את הכוח שלי כמשורר. לקח הרבה שנים עד שהגעתי למעלת המשורר שאפשרה לי לכתוב שירה שהאור שולט בה".
רוחות רפאים
יש רגעים שבהם הירש מסתובב בתל אביב ונזכר בחברים הטובים שלו, שהיו כל כך מזוהים עם העיר ואינם עוד בין החיים. "ברגעים האלה אני חוטף מעין ורטיגו, וכל המתים וכל הזמנים נמצאים מולי, ואז גם אני מרגיש לרגע כמו רוח רפאים, אבל זה יותר יפה בתור רעיון לשיר מאשר כתיאור של מציאות. נכון שאיבדתי את החברים הטובים שלי, אבל יש לי חברים אחרים".
אחת מאלה היא גליה עוז. הירש לא הכיר אותה לפני סערת הממואר "דבר שמתחפש לאהבה", שבו דיברה על ההתעללות הפיזית ורגשית שעברה מצד אביה המפורסם. "נכנסתי לאתר 'עברית' וקראתי את הספר שלה תוך 40 דקות", הוא מספר. "אני לא פסיכולוג ואין לי הורים מתעללים ודיברתי עם כמה חברות שמבינות בזה יותר ממני, ואחרי יום או יומיים פרסמתי פוסט שבעיניי היה הכי תמים. כתבתי בו משהו בסגנון 'אל תקראו פוסטים וכתבות בעיתונים. תקראו את הספר, הוא העדות הכי נאמנה".
הפוסט התמים הוביל למבול של נאצות, בהם של ידידי המשפחה שעוד קודם ניסו לצייר את גליה כאישה לא אמינה שמניעיה לא טהורים. "כמה ימים אחר כך מכרה משותפת אמרה לי שגליה זקוקה לתמיכה והציעה שאכתוב לה. כתבתי לה מייל ונוצר דיאלוג ואז היא עשתה אירוע לכבוד הספר והזמינה אותי ונפגשנו ונעשינו חברים".
כדי להיות חבר היית צריך להגיד חד משמעית שאתה מאמין שעמוס עוז היה אבל מתעלל?
"אני עמדתי במבחן הזה עוד לפני שחלמתי להיות חבר שלה. אני לא חושב שעמוס עוז היה בן אדם חרא. אני כן חושב שהוא היה אב אלים ובלתי נסבל לבת הזאת. בקשר שלנו היא מדברת על החרדות שלה, על הכאב והעלבון שלה, אבל היא מעולם לא אמרה לי מילה רעה על אחיה או על אחותה. וכמה מילים רעות הם אמרו עליה. גליה לא קוראת בספר שלה להחרים או לבטל את עמוס עוז. רק מבקשת 'תאמינו לי'. והדבר הזה הוא בלתי נסבל עבור יותר מדי אנשים".
בעקבות הקשר עם גליה עוז הירש חקר ולמד את נושא האלימות ההורית. הוא ערך את ספרה של רוחמה וייס, שכתבה על ההתעללות המינית שעברה בידי אביה בספרה "היהודייה האחרונה של קפריסין", וגם את הממואר של עופרה עופר אורן "בדולח וסכינים", שבו דיברה על גילוי העריות והאלימות הפיזית והרגשית שסבלה מידי אביה.
העבודה לצדן לימדה אותו לקח חשוב: "אחד הדברים הכי כואבים זה שכל עוד הנשים האלה מדברות על מה שקרה להן עם בני המשפחה באופן חשאי, הם אומרים להן, 'זה נכון, זה קרה'. ברגע שהן יוצאות עם זה החוצה המשפחה כולה מתנכרת".
הבן שלנו
הירש שוקל להוסיף ל"משהו מעבר לאושר" ספר המשך, אולי אפילו שניים, וברור שיש לו סיפור מרתק וחשוב לספר. הוא ונתי הם הורים לילד טרנסג'נדר, רן, שנולד כחצי של זוג תאומות. התהליך שעבר לימד אותו הרבה על עצמו, על תפקידו כאב, וגרם לו להרהר על האופן שבו שפה משרתת את ההנחות המקובעות שלנו על העולם ומנציחה אותן. הוא עדיין משתומם לגלות בכל פעם מחדש את רמת העוינות והלהט הרעיל של גורמים רבי כוח שהכריזו מלחמה על הקהילה שאליה משתייך בנו.
"בגיל 13 נתי הבינה שמשהו קורה. היא דובבה אותו והוא סיפר. אמרתי לעצמי שהדרך שלי להתמודד עם זה היא להיות קרוב לרן, להיצמד אליו, להתבונן בו, ומהר מאוד הרגשתי בלב שלי שהוא בן. היה לי קל יחסית לשנות את כינויי הגוף. אחרי כמה חודשים היה ברור לי שזכיתי בבן ואני זוכר את זה כרגע של שמחה, של הכרת טובה, שיש לי בן ושהאבהות שלי משמעותית בשבילו. גם שאר בני המשפחה קיבלו אותו. אבל העולם שמחוץ למשפחה הרבה יותר איטי".
למשל?
"היתה לו פסיכולוגית שלא הסכימה לשנות את כינויי הגוף בפנייה אליו. היא אמרה שהיא מאמינה שעוד צריך לברר את זה ואולי זה ניתן לתיקון. בטחנו בה, וברגע שגילינו את זה פיטרנו אותה על המקום. אמרנו, את פוגשת את הבן שלנו מדי שבוע וגורמת לו סבל בכך שהוא צריך להצדיק את עצמו בפנייך?"
נורא מצער.
"כשהוא היה בן 15 כתבתי פוסט שאני אבא של טרנס וקיבלתי אלפיים לייקים. יותר מעשר שנים עברו מאז, ויש כל כך הרבה אנשים שתומכים בנו שלפעמים אנחנו לא רואים את הגדודים העוינים. לפני כמה שנים ערכתי את ספר השירים של עדי וולפסון, 'אני אבא שלך' (שבו כתב על התהליך שעבר עם בנו הטרנסג'נדר, ר"ט), וחשבתי שאולי גם אני אכתוב על רן ועל אחותו התאומה — הרי אי אפשר לשכוח גם את הדרמה שלה — אבל כרגע אני לא בטוח שאני רוצה גם כאן להיות המשורר ואולי מספיק להיות אבא. שאלתי את רן מה דעתו על כך".
ומה הוא אמר?
"הוא אמר 'תישאר אבא שלי'".