"היהודיה הנודדת" הוא שמו (הבעייתי) של ספר השירים הרביעי של מיה טבת דיין, אחד מספרי השירה המשמעותיים והאסרטיביים ביותר שראו אור בישראל מאז השבעה באוקטובר. רוב שירי הקובץ עסוקים בבריחה. המשוררת עסוקה בצורך שלה להימלט מארצה, ישראל, ומעירה, תל אביב, ומעניקה לצורך הזה ביטוי צלול ותקיף – אך גם מודע לעצמו ולסתירותיו הפנימיות – בסדרה של שירים מרשימים שאינם מפחדים ללכת עד הסוף. אני אומר "הצורך להימלט" אבל יכולתי באותה מידה לכתוב "ההבנה שאין ברירה אלא להימלט", שכן זה מה שתובעת ממנה בתה: "אם הייתי אימא," היא אומרת למשוררת, "ואת היית ילדה בת שמונה, מזמן הייתי לוקחת אותך לארץ אחרת." אלא שלא רק בצורך לברוח ממולדתה עסוקה המשוררת, אלא גם ברצון העז, המוכר כל כך, לברוח מעצמה – מעצם ישראליותה, מעצם התל אביביות שלה. ושוב צריך לדייק: דומה שרצונה של המשוררת לברוח מעצמה נובע בעיקר מחרדה – מהתחושה שהמקומות האהובים האלה בורחים מפניה ומאיימים להיעלם לה. יתרה מזאת: מן השירים עולה הפחד האירציונלי – ודווקא האירציונליות מדגישה את רצינותו – שה יא תישאר דוברת העברית האחרונה בעולם, ואפילו האחרונה שנותרו לה זכרונות מתל אביב.
כך שמעבר לאסרטיביות המרעננת כל כך – אני אוהב שיריים שיש להם משהו חד ונוקב לומר – יש בשירי הספר גם עומק ומורכבות, ואירוניה, ואפילו הומור. יש משהו אלגנטי ואינטילגנטי בתנועתם של השירים בין מניעיה השונים של המשוררת – רצון לברוח, תחושה שאין ברירה אלא לברוח, פחד לברוח, כמיהה להישאר. ברבות מהתגובות הפואטיות לשבעה באוקטובר ניכרו כמה חולשות יסוד – היאחזות בפתוס, או במילים רוטטות מרוב רגישות, או במין גמגום קצר נשימה, ובכלל, בשלל העמדות פנים פוסט-טראומטיות. לזכות טבת דיין יש לומר שאצלה העמדה הפוסט-טראומטית – שבאחד השירים אביה מכנה פשוט "פניקה" – אינה מבטלת את נכונותה לומר דברים חדים ונוקבים. המשוררת מבינה פתאום שהמקום הזה, ישראל, אולי אינו ראוי למגורים, ומשהו בסדק הפוסט-ציוני הזה משמעותי דווקא משום שאין בו שום התלהבות אידיאולוגית או תוכחה פוליטית. והנכונות לומר דבר חד ונוקב לא מבטלת, כאמור, את האירוניה, שמגיעה לשיאה באחד השירים היפים בספר, "הזדמנות", שבו מציעים למשוררת להיות ראשת השב"כ החדשה. "ראינו לאן הובילו אותנו ראשי השב"כ עד היום, נכון?" אומר לה המראיין, "ברור שצריך לשנות כיוון. החלטנו לאייש את התקן של ראש השב"כ במשוררת."
לרצון לברוח יש גם גילוי חיובי-לכאורה בספר – המשוררת מגלה את זהותה היהודית, ומתוך כך את זכרונות השואה הטבועים בה כבת הדור השלישי. היא מגלה שהחלום של רבים מאיתנו – להימלט מהגורל היהודי לטובת משהו נינוח, תל אביבי, קוסמופוליטי יותר – הכזיב. הנסיגה אל הזהות היהודית מעמיקה, כמובן, את הסדק הפוסט-ציוני, אבל האם נסיגה כזאת אפשרית? האם אפשר לדלג שמונים שנה לאחור ולשכוח את ההקשר הישראלי? אולי. לא בטוח. תלוי. שכן יש לפחות מחסום אחד שצריך לחצות: עזה. פלסטין. הנכבה. הכיבוש. האסון המחריד שמתרחש ממש עכשיו ועדיין איננו מסוגלים לתת לו שם. רבבות ההרוגים. ערים חרבות עד היסוד. המרוץ המתמיד של אנשים נשים וטף בהמוניהם כבר יותר מעשרים חודשים אחרי מעט ביטחון ומזון. לכל זה אין שום ביטוי ישיר ב"יהודיה הנודדת", אבל חשוב לי להבהיר שאין לי טענות בעניין זה לטבת דיין, המייצגת מציאות רחבה ממנה: כמעט כל המשוררים הישראלים בני זמננו אינם מסוגלים עדיין – מסיבות פואטיות, פוליטיות, רגשיות, קשה לקבוע – לעשות מה שדליה רביקוביץ, למשל, עשתה במלחמת לבנון, ולהכיר בסבל הפלסטיני. מצד שני ברור שזוהי עזה החרבה המדברת מבעד לשיריה של טבת דיין, שכן הפחד שתל אביב תיחרב אינו אלא השתקפותו של החורבן המחריד שם. זה הפחד מנבואת שלושה וארבעה של הנביא עמוס, שראשיתה בחורבן דמשק ועזה וסופה בחורבן יהודה וישראל – הפחד מההשלכות של פשעינו.
מיה טבת דיין, היהודייה הנודדת. הוצאה עצמית