גילית חומסקי נולדה ב-1978, ובאחד השירים היותר אסרטיביים בספרה החדש, "בלדה לילידי 1978", היא מנסה להעניק קול לדור שלם, או לפחות לשנתון. השיר מתאר את חייהם של ילידי 78' כמירוץ שבו הנופלים ראשונים מנצחים. אלה שמתו בילדותם המוקדמת – סופם, היא קובעת, היה מרשים במיוחד. אלה שמתו במה שהיא מכנה "מלחמה", כלומר בנעוריהם עטורי התהילה – סופם פחות מרשים, אבל עדיין "מובן". ומה באשר לנותרים בחיים? "בקרוב משפחות / כבר לא תודענה בתדהמה," היא מסכמת. "אנחנו באים בימים / חבל על דאבדין."
סביר להניח שזה שיר אירוני, שחומסקי לא באמת חושבת שמוות בעריסה טוב מחיים ארוכים. אז מה היא כן מנסה לומר? אולי שאת המוות קל לה להבין אבל את החיים לא, ולכן היא מרגישה "באה בימים", כאילו קפצה עליה זקנה מוקדמת. ולמה היא מרגישה זקנה כל-כך בגיל שלושים בערך, למה המעבר מנעורים לזקנה חד כל כך, למה המוות נראה לה לפעמים מפתה יותר מהחיים? קשה לדעת, משום שחומסקי לא מספרת.
השיר מצטרף לשירים רבים בספר שעוסקים במוות. השיר שהעניק לספר את שמו, "ניקלאס יוז חוקר בקוטב הצפוני", עוסק בהתאבדות – בבנה של סילביה פלאת שהלך בעקבות אמו, והתאבד בשנת 2009. אין ספק שלחומסקי יש יחס רומנטי למוות, אבל קשה למקם את הרומנטיקה הזאת בהקשר קונקרטי – פסיכולוגי, פוליטי, תרבותי, מה שיהיה – שיעניק לה משמעות. חומסקי מעדיפה לכסות את שיריה בערפל.
הערפל הזה מהותי ליצירתה. התוכן החוויתי של שיריה הוא לעתים קרובות מר וכבד, אבל סגנונם הוא דווקא משחקי, רב משמעי או חידתי, לפעמים כמעט מתוק או קליל, ויש במתח הזה יופי. השירים נעים בין ביטוי מוקצן של חוסר אונים, כמו ב"בלדה לילידי 1978", לבין צורך עמוק בנחמה. בשירים רבים נרמז שהמוות – ליתר דיוק: החלל הריק, ראשיתם וקיצם של כל הדברים, המוות כעיקרון מטאפיזי – אינו רק מושך ומאיים אלא גם עשוי לרפא ולנחם: הוא מקור אפשרי לשכחה, למשל, ומתוך כך להתחדשות. כוח החיים, רומזת חומסקי, קשור גם הוא למוות, ומבוסס על היכולת להיסחף בזרם, להסיח את הדעת, לשכוח. אבל לשכוח מה? מפתה להגיד "לשכוח את המוות", אבל סביר יותר להניח שהתוכן המאיים, המחייב שכחה, קשור דווקא לקצוות החדים של החיים, ולא לצילו המטשטש והמערפל, הבולע-כל, של המוות.
חומסקי היא דתיה – עובדה שמודגשת בגב הספר ויש לה ביטוי בכמה משיריו – אבל האמת היא שחוץ מכמה פרטים שוליים יחסית, הדתיות שלה נעדרת משירתה כמעט לחלוטין. ולא רק הדתיות נעדרת. אין בשירים כמעט שום רמז לביוגרפיה ממשית, קונקרטית, משפחתית למשל, גם לא לביוגרפיה אינטלקטואלית – להתלבטות בין אמונה וספק, או בין הליכה בתלם ומרד. נותר רק המשל המטאפיזי הגדול על המוות כיסוד החיים, ועל החלל הריק – השכחה, האובדן, ההעדר – כמקור לכאביהם הגדולים ושמחותיהם הקטנות.
הנטיה של חומסקי לתרגם חוויות קונקרטיות למשלים מופשטים מסבירה למה היא מוציאה את ספריה דווקא בהוצאת "עכשיו", המזוהה עם הזרם "הקיומי" בשירה הישראלית, זה שמעדיף את התכנים האוניברסליים-כביכול של התודעה, כגון עמידתה הפרדוקסלית לנוכח המוות, על התכנים היותר קונקרטיים שלה – הקשורים לגוף, לסקס, למגדר, למשפחה, לזהות, ליחסים חברתיים, למסורת. שירתה היא דוגמה מצויינת ליתרונותיה ולמגבלותיה של שירה "קיומית" כזאת. יש יופי בשיריה, אבל זהו יופי הקשור בעיקר ליכולת לטשטש, להקל ולהרגיע – כיופים המופנם והמסתורי של "אנשי צמח האלוורה" מהשיר המצורף לרשימה.
גילית חומסקי, ניקולאס יוז חוקר בקוטב הצפוני, עכשיו
תגובתו של גבריאל מוקד (פורסמה ב-8/10/2010 במוסף הספרות של ידיעות אחרונות)
שמחתי כי אלי הירש התייחס בהרחבה לספרה היפה של גילית חומסקי, אשר יצא לאור בהוצאת הספרים 'עכשיו'. אולם, לדעתי, הוא גם טעה בכמה עיניינים. הירש סובר כי הנטיה להפשטות ולסיכומים סמליים של המשוררת הצעירה והכשרונית הזאת נוגדת תיאור מצבים קונקרטיים, מוחשיים – וכי העדפת הפשטות על פני תיאור מצבים חברתיים מיידים היא הכיוון של כתב העת והוצאת הספרים 'עכשיו' שבעריכתי. אולם, לדעתי, 'עכשיו' מתנגד רק לחד-מימדיות רדודה של "כתיבה על נושא", אשר בה השיר או הסיפור או המחזה לא רק שאינם עולים על כתיבה עיתונאית מעולה, אלא גם נופלים ממנה בהרבה. חוץ מזה, אנחנו בעד רב מימדיות – כלומר נגד שירה שהיא רק 'מיגדרית' או רק 'נגד הכיבוש' – ואני בעד שילוב מימדים רבים בכל יצירה. גם ההפשטה והסיכום הסמלי נראים לנו כמתן תמצית עקרונית של מצבים מוחשיים – ולא כהתעלמות מהם. לבסוף אציין כי גם החוויה הדתית של המשוררת הצעירה שמדובר בה, המשולבת בנימות מודרניות, בולטת לא רק בנושאים דתיים ברורים, אלא בכל המרקם הלשוני והרגשי שלה.