המשורר בלפור חקק (כתאומו המשורר הרצל חקק, שעל שירתו אכתוב אם ירצה השם בהזדמנות אחרת) משוכנע שהיחס המסתייג שבו הוא נתקל אצל רוב קובעי הטעם בשירה הישראלית נובע מהשקפותיו הפוליטיות הימניות. הוא טועה. נכון שהשמאל על זרמיו ההיסטוריים השונים עדיין דומיננטי בשירה הישראלית, וזאת לאו דווקא בגלל איזו מאפיונריות שמאלנית אלא בשל חולשה אינטלקטואלית איומה בימין (ולא שהשמאל במצב טוב). נכון גם שימניותו של חקק – ובעיקר נטייתו להזדהות עם השלטון, כלומר עם ממשלות הליכוד למיניהן השולטות כאן בהפסקות קצרות מאז המהפך – לא עזרה לו להתחבב על עמיתיו לאמנות השירה. ובכל זאת הסיבה העיקרית להסתייגות הרחבה משירתו מצויה במקום אחר: לא בפוליטיקה האולטרא-ימנית אלא בפואטיקה האולטרא-נאיבית שלו, הסובלת מהעדר כמעט מוחלט של נכונות או יכולת להתמודד עם קונפליקטים וסיטואציות מורכבות.
חשוב לומר שחקק הוא משורר-אמת, שרוח העברית לדורותיה – מוזה מופלאה וכבירה – פורטת על נימי נפשו במתיקות רבה. המוזה הזאת יקרה גם לי, ולכן חולפים עלי רגעים של נועם, ואפילו של חיבה והזדהות, כשאני קורא בשיריו. הצרה היא שהנועם הזה כל כך רוטט ומתייפייף ונטול איזון, שכמעט תמיד משתלט עליו – למרות שורשיות הדימויים וכנות הכוונות – טעם לוואי של סירופ פטל אינטלקטואלי או אינסטנט שוקו רגשי, כלומר של נופת צופים סינתטי מהסוג החביב על ילדים.
המעלות של חקק כמשורר ברורות, וחשוב למנות אותם: יש לו לא רק עברית השואבת ברוך ובחן מן המקורות ורגש עז ומוזיקלי, אלא גם אמונה תמימה ומעוררת כבוד – כלומר איזון בין צניעות הפותחת את ליבו לקהילת הקוראים שאליה הוא משתייך ופונה, וגאווה המאפשרת לו לדבוק בעקרונותיו למרות הביקורת שהוא נתקל בה.
ומה הם העקרונות האלה? אחד מהם מנוסח במלים ברורות כביכול בשיר החמישי בספרו החדש, והוא קשור לאמונתו בעדיפותם של מקורות עבריים על פני מקורות זרים. וכך הוא כותב: "אם היו כותבי העברית / צומחים ממקורם ולא מנהרות / טד יוז, ג'ון ברימן, וולט ויטמן / קמינגס ואליוט / היו נושמים את רוח האבות / היו מגלים שעדיין יש לעבר סאונד / צלול מקולם של אוהרה ופאונד."
חד ונחמד, אין ספק. ובכל זאת הכל כאן טעות על טעות. ראשית ההנגדה בין מקור "טוב" ומקור "רע", כאילו אי אפשר לשאוב גם מפה וגם משם – מה שרוב משוררינו אכן עושים, כל אחד בדרכו. שנית החשד המר, שמתחזק מאוד בעקבות הקריאה בשירי חקק, שהוא בעצם לא לגמרי מבין את המשוררים האנגליים והאמריקאיים שהוא מזכיר, ופוסל את השפעתם לא מתוך איזו חוכמה יתרה אלא מתוך סגירות ודוגמטיות. שלישית הגילוי שחקק גם אינו מבין מהי בדיוק שירה עברית, כלומר אינו מודע למידה שבה היא הושפעה תמיד ממקורות זרים: הרי זו יכולתה ללמוד ולהטמיע שאפשרה לה להגיע להשגיה הגדולים בתור הזהב או בדור התחייה, ולא נאמנות מפונטזת למקור יחיד. ומה שהכי כואב בשורות הללו זה העדר המודעות שחקק חושף בהן למקורותיה של שירתו שלו.
מה שחקק לא קולט זה ששירתו היא מבחינות רבות גרסה דהויה של שירה רומנטית, כלומר של שירת לע"ז אירופאית מובהקת, המתובלת במנה נדיבה של ניו-אייג' יהודי. הדבר ניכר הן בהשקפות התרבותיות שהוא מבטא בשיריו, המערבלות לאומיות מודרנית ומסורות מיתולוגיות עתיקות וחדשות לדייסה חסרת הבחנה, והן בדמות המשורר השולטת בהם, על נטייתה להתרפק על רגישותה המתקתקה וייחודה המופלא. אצל נביאינו ופייטנינו נרקיסיות סנטימנטלית שכזאת לא היתה עולה אפילו על קצה הדעת. ואף על פי כן, למרות נהייתו של חקק אחר ערכים הזרים בכל הוויתם ל"רוח האבות", אני מתקשה שלא לחבב את שירי המשפחה הענוגים שלו, או שיר ירושלמי צנוע כמו זה שמצורף לרשימה.
בלפור חקק, משורר של חצות, צור-אות/שלהבת