על המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו, שספר שיריו השישי, "בשירותי הספריה באלכסדנדריה", ראה כעת אור, אפשר לומר שהוא הולך ומשביח עם השנים. בעוד שיריו ותרגומיו המוקדמים היו בוסריים למדי, והיה בהם
משהו טוב קרה למשורר הצעיר סער יכין כאשר הוא היגר מתל אביב למצפה רמון, פרש מן העיר למדבר, ומצא שם, לדבריו, "שפה חדשה". השפה הזאת מעניקה לספרו הרביעי, "קיתונות וקבין",
יותם ראובני הוא סופר ומשורר ותיק שבנעוריו מילא תפקיד חלוצי בהתהוות הקול ההומוסקסואלי בספרות הישראלית, בעיקר בספרו "בעד ההזיה" שפורסם ב1978, אבל מאז הלך ונדחק, ואולי דחק את עצמו, אל
יאיר קידר העניק לסרטו על המשוררת זלדה את השם "אישה פשוטה"- שם שמבוסס על שורת שיר מפורסמת שלה: "משונה להיות אישה פשוטה" – וברור שזה שם נהדר, מדוייק וחכם, דווקא
עמיחי חסון – משורר צעיר, בוגר ישיבת ההסדר בעתניאל, עיתונאי, סטודנט לקולנוע – עסוק מאוד במורשת המשפחתית הכפולה שלו, האשכנזית-טריפוליטאית. במחזור "דיוקן משפחתי חדש" הוא מנסה למצוא סיפור שיחבר בין
אחד הדברים הכי יפים ושוברי-לב שאפשר למצוא ב"אחטא ואשוב", ספר שיריה השלישי של חוקרת התלמוד רוחמה וייס, הם שירי-תפילה, או פשוט תפילות, שאפשר לאפיין כ"תפילות שליליות". לא משום שהמתפללת רוצה
ספרו השלישי של מרחב ישורון, "מדריך לנוגעים בשם העצם", הוא לא ספר שירה רגיל אלא יצירה כמו-אוונגרדית שנעה בין ז'אנרים רבים – שירה ופרוזה, דרמה וג'יבריש, בלשנות ופילוסופיה. יש לספר
מנחם בן אוהב להציג את עצמו כ"איש שהכי מבין שירה בארץ". ויש בזה משהו: מנחם בן מבין שירה בערך כמו שטבעוני או יהודי כשר למהדרין מבין באוכל. הוא מבין, בטח
דוד ויינפלד הוא מתרגם נפלא, שהשפעתו על השירה הישראלית גדולה במיוחד, אולי גדולה יותר מכל מתרגם עברי בעשרות השנים האחרונות. זאת עובדה מעניינת, אולי אפילו מתמיהה, שכן בניגוד למתרגמי שירה
"לרוחב", כתב העת החדש שמופץ חינם באינטרנט, הוא תחנה מרתקת בסדרת תהליכים שפוקדים בשנים האחרונות את השירה הישראלית. נפגשים בו שלושה אתגרים שהחיבור ביניהם מתבקש אך מורכב: הניסיון להיענות למהפכת
היחסים בין רחל לביקורת השירה העברית הם מסובכים. הביקורת מתקשה לקבוע את "הגודל הנכון" שלה, ומתרוצצות בה שתי גישות מנוגדות: גישה מקטינה שרואה בה משוררת מוגבלת וסנטימנטלית, וגישה מאדירה שרואה
"משה", ספרה החדש של רבקה מרים, המכיל מחזור שירים אחד, ארוך מאוד אך אחדותי ומגובש, המגולל את סיפור חייו של משה רבנו, הוא שיא יצירתה עד כה: השג ספרותי מענג
בשלושים השנה האחרונות ראו אור בעברית ארבעה ספרי שירה של המשורר והמסאי הפולני זביגנייב הרברט, כולם בתרגומו של דוד וינפלד. כעת וינפלד כינס אותם לכרך אחד, הוסיף להם תרגומים חדשים,
בשנים האחרונות נדמה שויסלבה שימבורסקה הפכה למשורר/ת האהוב/ה ביותר בקרב קוראי שירה ישראלים. והפופולריות שלה בישראל משקפת כנראה פופולריות דומה לא רק בפולין אלא גם במקומות אחרים. כשמנסים להסביר את
התגובה הראשונה שלי לשירי הביכורים של יובל אידו טל, מורה ומומחה לזן בודהיזם, היתה רתיעה, שהתחלפה בחיבה הולכת וגדלה. החיסרון הבולט של הספר הוא גם היתרון הגדול שלו: מידה רבה
כתב העת החדש "דחק" משלב בוז גמור כלפי ההווה הספרותי עם האלהה של העבר. בבוז הגורף כלפי ההווה יש מידה לא מבוטלת של עיוורון. עורך כתב העת, יהודה ויזן, מספיק
"השירה שמעבר למלים", הספר האחרון בפסטיבל הכל-כתבי של נתן זך שנחגג בשנתיים האחרונות, מכנס את מאמריו הביקורתיים משנות החמישים עד אמצע שנות השבעים, וביניהם את מאמריו המשפיעים ביותר, אלה שבהם
עוד לפני שפתחתי את ספרו הגדוש של חן קליינמן, שהזכיר לי בעוביו מבחר של משורר ותיק על אף שמדובר בספרו השני של משורר כבן שלושים, נדהמתי משמו: "במלוא מוטת הבריאה".