מרכז ושוליים

לספר הביכורים של מיטל ניסים יש שם חד וחזק, "פרובינציאלית". השם נוגע באחד הצירים המרכזיים של שירתה: המרחק מתל אביב, בירת התרבות והשירה הישראלית. יש יסוד פיזי במרחק הזה אבל

רומן בָּאיֶמְבָּאיֶב, שמת לפני כשנה צעיר מדי, בן 55, לא היה רק משורר אלא גם אמן פלסטי ופילוסוף רחוב – מין דיוגנס-בחבית או סוקרטס-במבטא-רוסי של שוק הכרמל – ובעיני עדה

לפעמים אפשרויות שירה יוצאות דופן נולדות דווקא מתוך סוג של איטיות או דריכה במקום. משוררת כותבת בנעוריה שירה שמעוצבת על פי צווי האופנה האחרונים, שירה בת זמנה, אבל משהו גורם

היחסים בין רחל לביקורת השירה העברית הם מסובכים. הביקורת מתקשה לקבוע את "הגודל הנכון" שלה, ומתרוצצות בה שתי גישות מנוגדות: גישה מקטינה שרואה בה משוררת מוגבלת וסנטימנטלית, וגישה מאדירה שרואה

אז הנה שוב נוחת עלינו שבוע הספר, והחגיגה מדגישה את העובדה שהקהילה הספרותית בדיכאון עמוק. משוררות ומשוררים, סופרות וסופרים, ומו"לים ועורכות ומתרגמים וחוקרות ספרות ועיתונאי ספרות מכל הסוגים והזרמים –

כשאומרים על יצירת אמנות שהיא "בארוקית" מתכוונים לכמה דברים בבת אחת: ראשית, לכך שיש בה סדר ושיטתיות, שהיא בנויה לתלפיות, כמו תיאוריה מדעית או טיעון פילוסופי חריף ועמוק. שנית, לכך

קשה להפריז במרכזיותה של שירת ארז ביטון. לפחות אחת הסיבות למרכזיות הזאת מובנת מאליה: ביטון הוא הדמות הבולטת ביותר בסיפור התהוותה של מסורת חדשה ומשמעותית בתולדות השירה העברית – מסורת

יש קסם רב בשירתו של נתן וסרמן, וקוראי שירה מאומנים יזהו בה מייד שירה במיטבה, אולי אפילו שירה מופתית – אלכימיה מילולית שממזגת חוכמה ויופי, וממקמת כאב אישי חריף במרחבים

כתב העת החדש "דחק" משלב בוז גמור כלפי ההווה הספרותי עם האלהה של העבר. בבוז הגורף כלפי ההווה יש מידה לא מבוטלת של עיוורון. עורך כתב העת, יהודה ויזן, מספיק

פעם חלמתי על שבוע הספר. חיפשתי את ביאליק בין הדוכנים בכיכר רבין, ובסוף מצאתי אותו הרחק משם, ברחוב הרצל, נועץ עינים משתאות בבנין משונה שלא יכולתי להחליט אם הוא מגדל

האלימות המחרידה של מלחמת עזה לא הותירה רישום עז על החברה הישראלית – היא נותרה נאמנה  לעצמה – אבל השירה הישראלית הצעירה כמעט יצאה מדעתה מרוב כאב וזעם. בזריזות ראויה

כי מציון תצא תורה: לפני שנה השיקה "כתובת" – קבוצת משוררים ירושלמית הנהנית מתמיכתה של עיריית ירושלים – פסטיבל משוררים חדש, "מטר על מטר" (גילוי נאות: השתתפתי בו), וכעת היא

ישראל בר-כוכב התחיל לכתוב בשנות השבעים, וכעת רואה אור ספרו התשיעי – הספק לא רע בכלל. בקהילת השירה הישראלית יש לו שם טוב, של משורר רציני, אבל הוא מעולם לא

הגיליון החדש של כתב העת "הליקון" נושא את השם "שירה והעיר הגדולה". מי היא העיר הגדולה? נכון שאפשר למצוא בגיליון כמה שירים שעוסקים בערים גדולות באמת, כמו ניו יורק (זו

בראשית שנות התשעים השתנתה באופן יסודי מפת השירה הישראלית: התברר מעל לכל ספק שתם זמנם של שני כתבי העת המרכזיים "סימן קריאה" (שהתפוגג) ו"עכשיו" (שנדחק לשוליים), ועידן חדש, כאוטי ומבלבל

הרולד שימל, שספרו החמישי, "קש", ראה כעת אור, אולי אינו מוכר לקהל הרחב, אבל לאוהבי שירה עברית הוא מוכר היטב, בעיקר בגלל ששירתו מיוחדת ומקורית כל כך. הייחוד הזה מזכיר

בסצינת כתבי העת הספרותיים של השנים האחרונות בולט כתב העת "דקה", הפעיל כבר כשנתיים, בראש וראשונה בצניעותו. מעידים על כך לא רק ממדיו הפיזיים – הוא מעוצב כספרון קטן בגודל

הרחק מההמולה התל-אביבית פועלת קבוצת "כתובת" הירושלמית, שמאז 2002 מפעילה את "מקום לשירה" – מועדון קהילתי הממוקם בנחלאות ומציע לתושבי הסביבה סדנאות ואירועים ספרותיים. לפני כחודש הרחיבו משוררי הקבוצה את