זמן

לפעמים אפשרויות שירה יוצאות דופן נולדות דווקא מתוך סוג של איטיות או דריכה במקום. משוררת כותבת בנעוריה שירה שמעוצבת על פי צווי האופנה האחרונים, שירה בת זמנה, אבל משהו גורם

"הילולות" הוא ספר השירה ה-28 של ישראל אלירז. בשמונה השנים האחרונות ראו אור תריסר ספרי שירה שלו. משוררים ותיקים וצעירים מתקשים מאוד לפרסם את ספריהם, ובעוד הם מתרוצצים בין הוצאות

"סידור עבודה" הוא ספר מצויין, כמו בדרך כלל אצל אגי משעול, אבל כמה מהשירים שכלולים בו יפים במיוחד, יפים אפילו יותר מהאחרים, אולי משום שיש בהם נימה חדשה, כואבת יותר.

"טקסי הערב", ספרו החמישי של ליאור שטרנברג, הוא ספר מסתורי, אפל מאוד, והאפלה בולטת במיוחד על רקע ספרו הקודם, "האור החם", שחגג את הולדת בתו הבכורה של המשורר. גם בספר

הגענו לכרך הרביעי, האחרון, במפעל הכינוס של שירי אבידן, מפעל שמתעד בעזרת עורכיו ענת ויסמן ודוד וינפלד מסע ספרותי ארוך ומורכב שהשירה הישראלית עדיין לא עיכלה את ממדיו, ושאחד הכוחות

יש קסם רב בשירתו של נתן וסרמן, וקוראי שירה מאומנים יזהו בה מייד שירה במיטבה, אולי אפילו שירה מופתית – אלכימיה מילולית שממזגת חוכמה ויופי, וממקמת כאב אישי חריף במרחבים

בספרה החדש של נורית זרחי מתחזקת מגמה שניכרה אולי כבר בספריה הקודמים, אך כעת היא זוכה לביטוי ברור ומגובש. זהו שינוי עדין אך משמעותי במימד הזמן של שירתה. את מקומו

ספרו החדש של טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל תשס"ח, הוא אולי השמח בספריו, ויש בעובדה הזאת משהו מנחם אך גם חידתי שכדאי לנסות להבין. שירתו של ריבנר השתנתה מאוד במהלך

השירים הזעירים של מאיה בז'רנו, "הגרגרים" שלה, ממש שימחו אותי. הם צנועים במתכוון, החן שלהם נונשלנטי, התחושה היא שהם נזרקים לחלל העולם כמעט כלאחר יד, כמו פירורי לחם ליונים, בלי

יש בשירתו של ישראל אלירז יסוד שאפשר לכנות מיסטי, או מטאפיזי, או דתי, כלומר כזה שחותר אל הנסתר או המופלא, או איך שלא תרצו לקרוא לחלל הריק שבתרבויות מונותיאיסטית אמור

כשקוראים את שיריה של סבינה מסג נתקלים קודם כל בטיפוגרפיה המיוחדת שלהם. טיפוגרפיה, כתוב בויקיפידיה, היא "האמנות והטכניקה של סידור ועיצוב טקסט, סידור אותיות כולל בחירת גופנים, גודל אות, אורך

"לשכוח ראשונה", ספר שיריה הרביעי של טל ניצן, הוא ספר מרשים שבו היא פורשת לראשונה את קלפיה כמשוררת מגובשת. הספר משדר עצב עיקש ועוסק באובדן, גם באובדן דרך, זכרונות כואבים,

המילה "מאוחר" חביבה מאוד על המשורר טוביה ריבנר, שנולד לפני שמונים וחמש שנה בעיר שכונתה בפי תושביה היהודים פרשבורג, וידועה היום כברטיסלבה, בירת סלובקיה. ספר שיריו השמיני, שראה אור ב-1999,

דוד אבידן היה בן אלמוות. הוא חי כבן אלמוות, כתב כבן אלמוות ומת כבן אלמוות – חסר כל, חולה ובודד. בעשור האחרון לחייו נפגשנו בעיקר במכולת השכונתית. גרנו באותן שנים

אורית גידלי פורצת לשירה העברית רכובה לא רק על כשרונה, אלא גם על סיפור חיים דרמטי והרה משמעות – סיפור אהבתה ונישואיה לגבר שאשתו הראשונה, אם בתו הבכורה, התאבדה. גידלי

בראשית שנות התשעים השתנתה באופן יסודי מפת השירה הישראלית: התברר מעל לכל ספק שתם זמנם של שני כתבי העת המרכזיים "סימן קריאה" (שהתפוגג) ו"עכשיו" (שנדחק לשוליים), ועידן חדש, כאוטי ומבלבל

המשורר ישראל פנקס, חתן פרס ישראל לשנת 2005, התחיל לכתוב בשנות החמישים, ומאז העניק לשירה העברית פסגות רבות של יופי נדיר, עוצר נשימה. לכבוד ספרו החדש, "אנטנות וחיישנים", שכבש אותי

לספר הביכורים של שלומי חסקי יש שם נהדר – "האקדמיה ללשון מגומגמת". לגמגום, כלומר לבחירה בשפה "פגומה" כביכול, עילגת על פי הקריטריונים המקובלים, יש מסורת מפוארת בשירה המודרנית, וגם בשירה