דוד ויינפלד הוא מתרגם נפלא, שהשפעתו על השירה הישראלית גדולה במיוחד, אולי גדולה יותר מכל מתרגם עברי בעשרות השנים האחרונות. זאת עובדה מעניינת, אולי אפילו מתמיהה, שכן בניגוד למתרגמי שירה
אמיר אור פרש מניהולה האמנותי של עמותת הליקון שאותה ייסד לפני כעשרים שנה וניווט מאז בהצלחה מרשימה, ואחד מתפקידיו, עורך פרסומי השירה, נמסר לדרור בורשטיין. גליונו החדש של כתב העת
שיריה של סיגל בן יאיר עוסקים לעתים קרובות בעוני, כלומר במחסור בכסף על הקשיים הגדולים הכרוכים בו, אלא שיש הרבה סוגי עוני, ובעוני שבן יאיר מעצבת בולטים בעיקר יסודות מגדריים,
אופיר נוריאל כותב שירה רבת עוצמה, אישית ומקורית מאוד, שאבני הבניין שלה פשוטות ובסיסיות להפליא. שירתו מכונסת לתוך תבנית רגשית ומושגית צרה ונוקשה שנובעת ככל הנראה מנסיבות חייו המיוחדות. מושג
בספר הביכורים המרשים של ליאור גרנות כלולים שירי אהבה רבים המכוונים לאישה. גרנות מצטרפת כמדומה למגמה משמעותית בשירה הישראלית של עשרים השנה האחרונות – להתרחבותה ולהתפתחותה המואצת של השירה הלסבית.
אמיר אור הוא דמות מרכזית ומשפיעה בקהילת השירה הישראלית – כעורך שירה, כמורה לשירה, כעסקן שירה, אך לא כמשורר. במסגרת פעילותו בעמותת הליקון הוא תרם להתפתחותם ולקידומם של עשרות משוררים
שיריה של לאה פילובסקי שברו את ליבי ביופים, בחוכמתם, ובעיקר בדרכם המיוחדת לשלב רגשות עמוקים ואפלים עם שכל חד ובהיר. זה השכל הנפלא שלה, ויכולתה להפעיל אותו דווקא כאשר היא
הגליון העשרים של "מטעם" מזמין סיכום ביניים, והמסקנה שמסתמנת כאשר סוקרים את הגליונות שראו אור עד כה היא שלצד העיסוק במה שעורך כתב העת מכנה "מחשבה רדיקלית", "מטעם" מוקדש כמעט
לקח לי זמן לאזן בין התגובות השונות שעורר בי ספר הביכורים של עדי עסיס. שני מכשולים הפריעו לי, אחד מיותר ואחד מהותי. המיותר הוא הטקסט בגב הספר, שמהלל את עסיס
הגיליון החדש של כתב העת "הליקון" נושא את השם "שירה והעיר הגדולה". מי היא העיר הגדולה? נכון שאפשר למצוא בגיליון כמה שירים שעוסקים בערים גדולות באמת, כמו ניו יורק (זו
בראשית שנות התשעים השתנתה באופן יסודי מפת השירה הישראלית: התברר מעל לכל ספק שתם זמנם של שני כתבי העת המרכזיים "סימן קריאה" (שהתפוגג) ו"עכשיו" (שנדחק לשוליים), ועידן חדש, כאוטי ומבלבל
"חדשה" משתדלת להיות שני דברים בעת ובעונה אחת: מצד אחד הגיליון החדש – החמישי במספר – של כתב העת הדקיק והאנטי-ממסדי "כתם", ומצד שני אנתולוגיה המוקדשת "להצגת תמונה עדכנית של
שנת הששים ל"דור המדינה" בשירתנו היתה מבורכת בספרי ביכורים מצויינים, אבל דומה שאחד מהם – "אני ולא מלאך" של אלי אליהו – מתבלט בזכות הקונצנזוס שהתהווה סביבו. מבקרי שירה מרכזיים
מה שבולט מייד בספר הביכורים של ענת זכריה זאת ההשפעה של יונה וולך, בעיקר של שיריה המוקדמים, אם כי בהמשך מתבררים גם ההבדלים בין המשוררות. חלק מהם קשור אולי להשפעתה
קשה שלא לחבב את כתב העת "כתם". עורכיו, יהודה ויזן ועודד כרמלי (בינתיים כרמלי הספיק לפרוש) עוד לא בני עשרים ושלוש, וכבר הם הספיקו לתקוף בגליונותיהם הצנומים כמעט כל ממסד
שיריה של דנה אמיר יפים להפליא, ודווקא משום שהם כל כך יפים, כדאי לשים לב לכך שהם תמציתה או שיאה של מגמה רווחת בשירה העברית העכשווית, מגמה הקשורה במידת מה