התרבות הישראלית, טוענים ב"הו!", סובלת משתי בעיות יסוד. ראשית היא נגועה בציניות, ומשקפת עמדה ספקנית, מבטלת ומלגלגת, כלפי כל ניסיון להציב "סימני קריאה תרבותיים". שנית היא סובלת מאופקים צרים שמקורם בחד-לשוניות העברית שלה – וזאת בניגוד ליהודים של פעם, שהיו, כך מספרת האגדה (וכמו בכל אגדה גם בזו יש שמץ של אמת), רב-לשוניים ורב-תרבותיים: ידם […]
כתב-העת הספרותי "מטעם" מופיע לא רק בסדירות אלא גם בקצב מרשים: ארבע פעמים בשנה. היעילות הזאת מעניקה לו יתרון בתחרות הלא רשמית בינו לבין כתבי עת בולטים אחרים. לקצב כזה יש כמובן מחיר – לא כל הגליונות טובים באותה מידה – אבל זה מחיר שכדאי לשלם. חיים ספרותיים זקוקים לכלי ביטוי כאלה: אמינים, קצביים, רעבים […]
מאיה ערד ורויאל נץ הם לא רק שניים מהיוצרים הבולטים ביותר בחבורה הספרותית המזוהה עם כתב העת "הו!", אלא גם צמד הדוברים הרהוטים ביותר שלה. שמונה המסות הספרותיות פרי עטם המכונסות בספרם "מקום הטעם" עוסקות אומנם בתחומים רבים ומגוונים – מספרות ילדים ותיאטרון ועד זמר עברי ופרוזה – אך למרות גיוונן הן מצטרפות יחד לכתב […]
ב"מטעם 13" יש הרבה דברים יפים, כמו שיריו של המשורר הפלסטיני אנאס אלעילה (בתרגום נביל ארמלי) שאחד מהם מצורף לרשימה, אבל מה שכבש את תשומת לבי הוא מאמר של סיגל נאור פרלמן, הכותבת בכישרון רב על יופיה של שירת "זך המאוחר", כלומר של שיריו משלושים השנה האחרונות. הבעייה היא שבדרכה לתאר את היופי הזה, מעלה […]
יותר מעשרה כתבי-עת ספרותיים הגיחו לאוויר העולם בשנים האחרונות, והצטרפו אל לא-מעט כתבי-עת ותיקים יותר כ"הליקון" או "עיתון 77". הקינה המרה על מותו של "עידן כתבי-העת", שהיתה פופולרית מאוד בתחילת העשור הנוכחי, הפכה, כך נדמה, לבלתי רלבנטית. מי שליבו יוצא דווקא לכתבי-עת ספרותיים, לא יכול להתלונן היום על מחסור. אלא שהשפע הוא במידה רבה מדומה, […]
