הגיליון החדש של כתב העת "הליקון" נושא את השם "שירה והעיר הגדולה". מי היא העיר הגדולה? נכון שאפשר למצוא בגיליון כמה שירים שעוסקים בערים גדולות באמת, כמו ניו יורק (זו
המילה "מאוחר" חביבה מאוד על המשורר טוביה ריבנר, שנולד לפני שמונים וחמש שנה בעיר שכונתה בפי תושביה היהודים פרשבורג, וידועה היום כברטיסלבה, בירת סלובקיה. ספר שיריו השמיני, שראה אור ב-1999,
התרבות הישראלית, טוענים ב"הו!", סובלת משתי בעיות יסוד. ראשית היא נגועה בציניות, ומשקפת עמדה ספקנית, מבטלת ומלגלגת, כלפי כל ניסיון להציב "סימני קריאה תרבותיים". שנית היא סובלת מאופקים צרים שמקורם
הרולד שימל, שספרו החמישי, "קש", ראה כעת אור, אולי אינו מוכר לקהל הרחב, אבל לאוהבי שירה עברית הוא מוכר היטב, בעיקר בגלל ששירתו מיוחדת ומקורית כל כך. הייחוד הזה מזכיר
המשורר ישראל פנקס, חתן פרס ישראל לשנת 2005, התחיל לכתוב בשנות החמישים, ומאז העניק לשירה העברית פסגות רבות של יופי נדיר, עוצר נשימה. לכבוד ספרו החדש, "אנטנות וחיישנים", שכבש אותי
קשה ליהודים (איכשהו הביטוי "ישראלים" לא עובד יפה בהקשר הזה) לקרוא את שירתו של מחמוד דרוויש בלי להיגרר לתגובה זועמת, מתווכחת, מתנצלת, מתבטלת או מוכת אשמה – תלוי בנטייה הפוליטית.
הרחק מההמולה התל-אביבית פועלת קבוצת "כתובת" הירושלמית, שמאז 2002 מפעילה את "מקום לשירה" – מועדון קהילתי הממוקם בנחלאות ומציע לתושבי הסביבה סדנאות ואירועים ספרותיים. לפני כחודש הרחיבו משוררי הקבוצה את
הדבר הבולט ביותר ברשימותיו האוטוביוגרפיות של חיים גורי, המסר הגלוי והכמוס שלהן, הוא הקונפליקט הבלתי פתור שבין חוויות ילדותו ונעוריו, שעמדו בסימן ה"יחד" העז והאמיץ של דור תש"ח והגאווה הגדולה
המפתח להבנת ספר שיריו החדש של סמי שלום שטרית הוא שמו, "יהודים". אצל שטרית המילה הזאת מסובכת במיוחד, כי היא מתפרקת לשתי משמעויות מתנגשות, כמעט סותרות. ב"יהודים" הוא מתכוון הן
לפני שאדון ב"גילוי נאות", ספרו החדש של תמיר להב-רדלמסר, גילוי נאות משלי: להב-רדלמסר ואני משתפים פעולה בהוצאת "חרגול-עם-עובד", ואת הספרים שאני עורך להב-רדלמסר מעצב. כשהכרתי אותו היה להב-רדלמסר צלם מנוסה
"צמאון בארות" הוא ספר מרשים מאוד, וכספר ביכורים הוא מרשים במיוחד, למרות שרמת השירים הכלולים בו אינה אחידה. אלמוג בהר נבדל מרוב המשוררים העבריים בני דורו (הוא יליד 1978) ברהיטותו
ברור שחשוב לתרגם שירה צרפתית, ספרדית, יוונית, פינית, סינית וכו', אבל יש שפות שחשוב במיוחד לתרגם מהן לעברית, כמו ערבית ויידיש. מערבית עוד מתרגמים פה ושם, אם כי הרבה פחות
שפשפתי את עיני במבוכה כשקראתי את דברי השבח של הלית ישורון על שירי יעקב ביטון, המופיעים על גב ספרו הראשון. האם יתכן שהיא כותבת על ביטון שהוא "משורר טבעי, שהחיים
יותר מעשרה כתבי-עת ספרותיים הגיחו לאוויר העולם בשנים האחרונות, והצטרפו אל לא-מעט כתבי-עת ותיקים יותר כ"הליקון" או "עיתון 77". הקינה המרה על מותו של "עידן כתבי-העת", שהיתה פופולרית מאוד בתחילת