לספרו השני של אמיר מנשהוף, "קום", יש מוטו מעניין, שתי שורות הלקוחות משיר חצי-שכוח של יונתן רטוש: "יש פה איזה אונס / באהבה הזאת". הצירוף של אונס ואהבה נשמע בלתי
עוד לפני שמדברים על שירתה, שמה הפרטי של המשוררת בכל סרלואי דורש הסבר. מקורו בספר בראשית: "וה' ברך את אברהם בַּכָּל". הוא נהגה כשמה של לורן באקול, מנסיכות הפילם נואר
משהו טוב קרה למשורר הצעיר סער יכין כאשר הוא היגר מתל אביב למצפה רמון, פרש מן העיר למדבר, ומצא שם, לדבריו, "שפה חדשה". השפה הזאת מעניקה לספרו הרביעי, "קיתונות וקבין",
יותם ראובני הוא סופר ומשורר ותיק שבנעוריו מילא תפקיד חלוצי בהתהוות הקול ההומוסקסואלי בספרות הישראלית, בעיקר בספרו "בעד ההזיה" שפורסם ב1978, אבל מאז הלך ונדחק, ואולי דחק את עצמו, אל
אלמוג בהר הוא אחד המשוררים המשוכללים ביותר בדורו, דור המשוררים שהתחילו לכתוב בראשית האלף השלישי. כשכתבתי על ספרו הראשון, "צמאון בארות", כיניתי את השכלול הזה "רהיטות אינטלקטואלית", והצבעתי על כשרונו
כדי לחוש בייחודה של בתאל קולמן כמשוררת, בחידוש שיש בשירתה, צריך לעצב סוג חדש של קשב, שכרוך אולי בידיעתן של כמה עובדות מפתיעות על תולדות השירה, למשל: של העובדה ששירת
כדי לחשוב ברצינות על יצירתה של המשוררת האמריקאית אן סקסטון (1928-1974) צריך לחשוב ברצינות על התאבדות, ואולי המילה "לחשוב" לא מתאימה כאן, אלא מילים אחרות, מסוכנות יותר, כמו "לדמות", "להרגיש",
בספרו החדש של טוביה ריבנר, שחגג לפני כשנה יום הולדת תשעים, יש שירים כל כך וירטואוזיים, שהמפגש הראשון איתם מעורר מין תדהמה: באמת כל זה מתרחש שם, בין המילים המעטות
איור הכריכה של "מלכת הזמנים העצובים", ספר הביכורים של שרה כוי, לקוח מקלף טארוט: הקלף של מלכת החרבות. מאחור, בגב הכריכה, כתוב שזהו ספר "בשל ומפתיע, שרובו שירי אהבה". וזה
יש חילונים שאומרים, בנימה שיש בה התנשאות, שלדתיים קל יותר, יש להם אמונה, והאמונה חוצצת ביניהם לבין ריקנות החיים שהחילונים מעזים להתמודד איתה במישרין – מסוג ההכללות שגם מעט האמת
"שמש שקוהלת לא ידע", ספרה השלישי של סיון הר-שפי, הוא אחד הספרים השאפתניים ביותר שנכתבו על ידי משוררי "משיב הרוח", הקבוצה שצמחה מתוך השוליים האוונגרדיים של החברה הדתית-לאומית. השאפתנות היא
"כל שמותי", ספר שיריה החדש של הפסיכואנלטיקאית דנה אמיר, הוא מבחר מארבעת ספריה הקודמים, שנוספו לו מחזור שירים חדש ואחרית דבר שבו אמיר מנסחת את האידיאולוגיה הספרותית שלה באמצעות פרשנות
"מוצא אל הים", ספרו השישי של מאיר ויזלטיר הרואה כעת אור במהדורה מחודשת, דומה במידה מסויימת, לאו דווקא בתכניו אלא במצב רוחו הקודר ובמקומו המיוחד בתולדות המשורר, ל"חתונה לבנה" של
"ראנא", ספרה החדש של חדוה הרכבי, הוא אחד משיאי יצירתה. זה ספר שירה מזן מיוחד, כזה ששיריו מצטרפים לסיפור. כשניסיתי להבין את הסיפור הזה – סיפור, מכושף, מעגלי, על אישה
אחד הדברים הכי יפים ושוברי-לב שאפשר למצוא ב"אחטא ואשוב", ספר שיריה השלישי של חוקרת התלמוד רוחמה וייס, הם שירי-תפילה, או פשוט תפילות, שאפשר לאפיין כ"תפילות שליליות". לא משום שהמתפללת רוצה
שם ספרו השני של יעקב ביטון, "מחברות התבוסה", הוא שם קשה וחשוף מאוד במשמעויותיו השליליות: אלה הם שירי תבוסה ומפלה, היפוכם הגמור של שירי ניצחון וישועה. במקום "מפלה" אפשר לומר
מנחם בן אוהב להציג את עצמו כ"איש שהכי מבין שירה בארץ". ויש בזה משהו: מנחם בן מבין שירה בערך כמו שטבעוני או יהודי כשר למהדרין מבין באוכל. הוא מבין, בטח
הספר "זאת היונה" הוא קודם כל הזדמנות לומר מילים טובות על "שבעת הסלילים של יונה וולך", הסרט של יאיר קידר שהוליד אותו ומצורף אליו. זה סרט מצויין, חכם, רגיש מאוד