אריק א., פואמת ההתאהבות

פורסם בתאריך 7 באוגוסט 2009 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

קוראים לו אריה אייזנברג, שם יפה ומוזיקלי לכל הדעות, אבל הוא חותם על שיריו בשם-העט החיוור "אריק א." הוא פעיל כמשורר כבר כעשרים שנה, ואף על פי כן הוא עדיין אלמוני כמעט, לא רק בציבור הרחב אלא גם בקרב אוהבי שירה. יש משהו יומרני, רווי פתוס, אולי אפילו גרנדיוזי בשירתו, ויחד עם זאת הוא מעדיף להתבצר בפינתו ולפרסם את שיריו אך ורק בכתבי העת "עכשיו", "עמדה" ו"כתם", הקשורים במישרין או בעקיפין לפטרונו מראשית דרכו, גבריאל מוקד.

וכעת רואה אור ספרו השישי, ספר צנוע ודקיק הנושא את השם השאפתני "פואמת ההתאהבות". כריכת הספרון כמעט מעליבה בסתמיותה המרושלת, אבל השירה שנחבאת בתוכה מקורית ומפתיעה. מתברר שלמתח בין הצטנעות ויומרה יש שורשים עמוקים ברוחו של אריק א.

המתח הזה, בין קטן וגדול או בין מבוייש ונועז, ניכר גם בפואמה עצמה, קודם כל במבנה שלה – היא עשויה מרסיסים מעודנים המתחברים לרצף ארוך ופרוע שיש בו הרבה תנופה – אך גם בתכניה. "פואמת ההתאהבות" היא שיר על אהבה גדולה שמובילה את המשורר למחוזות מסתוריים של אקסטזה רגשית, מינית ומיסטית, אלא שהאהבה שמדובר בה היא בעצם מינימלית, כמעט חסרת ממשות. המשורר פוגש את אהובתו במונית שירות, מחליף איתה כמה מלים, מתאהב בה עד כלות, וזהו – הוא לא רואה אותה יותר. מכאן ואילך הוא רק הוזה אותה, מתרפק על זכרה ומתאבל על אובדנה, וכמעט מתעלף לנוכח האפשרות התיאורטית שייפגש בה שוב.

אפשר להבין את השיר כתיעוד סלקטיבי במכוון של התאהבות ממשית באישה ממשית, המתמקד בהבטיה הפנימיים של החוויה – הנואשים, הפנטסטיים, הפטישיסטיים. האהובה הנעדרת, שמסתירה את פניה, ממלאת את העולם כולו בערפל סמיך, ולכן היא שבה ומתגלה דווקא מבעד לבהונות רגליה המפונטזות: המשורר צופה בהן כמו בכוכבים רחוקים, יונק מהן כמו מפטמות קוסמיות, ומתענג על אבק השחקים הבראשיתי, שאריות המפץ הגדול, שהצטבר ביניהן. ואפשר, כמובן, להבין את השיר גם בדרך הפוכה-לכאורה – לא כשיר אהבה, אלא כמשל על התמסרות לאידיאל גדול, בלתי מושג, שמרוקן את העולם מממשותו והופך אותו לשממה, אך גם מטעין אותו במשמעויות אינסופיות.

אלא שהממשות המבוזה לא מוותרת בקלות. היא מחזירה מלחמה, ושבה ומסתננת אל תוך השיר כדי לסבך את משמעותו. הממשות הזאת היא תל-אביב, שהופכת אט-אט לגיבורה הלא רשמית של הפואמה. המשורר פוגש את אהובתו במונית לתל אביב, ושם, בתל-אביב, הוא נאלץ להיפרד ממנה. מאותו רגע השיר כולו מתנהל תוך שיטוט קדחתני ונסער ב"עיר האביב הנצחי". המשורר המאוהב פוסע בשדרותיה, גולש במשעוליה "המסתוריים" ו"העתיקים" (כמה מסתוריים ועתיקים הם יכולים להיות?), רוחץ בשפת הים שלה, חודר אל גניה המאירים אליו באפלה, ומכיוון שכל אותה העת הוא מוכה כמיהה לאהובתו, קשה שלא לחוש שמה שהוא לא מצליח לעשות לה – למצוץ את בהונותיה, למשל – הוא עושה בבלי דעת אך בתשוקה גדולה לעירו.

אולי זאת משמעותה של הפואמה: שיר אהבה לתל אביב, שבשל צירוף עניינים לא לגמרי ברור לא מצליח לבטא את האהבה הזאת במישרין, ונאלץ להמציא למענה פנטזיה על גבירה מסתורית במונית ששופכת עליה את אורה. כשמנסים להבין למה פנטזיה כזאת נחוצה בכלל, נזכרים שתל אביב עצמה נולדה מתוך פנטזיות שקשה להיזכר בהן – בעיקר מתוך פנטזיה ציונית על חיים "עבריים" ו"מתוקנים" – ומתוך סבל של מהגרים ופליטים יהודים ופלסטינים שנעו אליה ומתוכה. נדמה לי שזה מה שמסתתר במעמקי "פואמת ההתאהבות" של אריה אייזנברג (ושל יצירות אחרות שלו): שיר אהבה חרד ומבוייש לגבירתנו תל אביב על עברה הסבוך וההווה הסתום שלה, שמנסה לשכוח ולזכור גם יחד את הפנטזיות הפרועות והסבל הטראומטי שמתוכם היא התהוותה.

arik a

אריק א., פואמת ההתאהבות, עמדה/כרמל

  • רשימה של יואב עזרא באתר של אלי אשד עם פולמוס חריף בתגובות.
  • תגובות לרשימה בבלוג של רן יגיל.
  • אריק א. בלקסיקון הספרות העברית החדשה.

תגיות: , , , , , , ,

יום שישי, 7 באוגוסט, 2009 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון