ויואן אדן היא משוררת ישראלית הכותבת אנגלית – או, אם תרצו, משוררת יהודיה-אמריקאית שחיה בישראל – ודי בתיאור הזה כדי להבין שחייה הספרותיים מתנהלים במין בדידות כפולה, בשוליהן של שתי קהילות ספרותיות, ובאזור הדמדומים הדו-לשוני שמפריד ומחבר ביניהן. שם, באיזור הדמדומים הזה, היא ידועה בעיקר כמתרגמת מחוננת מעברית לאנגלית. זה מה שבדרך כלל קורה למשוררים וסופרים ישראלים הכותבים אנגלית – הם נדחקים, מרצון או לא מרצון, לעמדת המתרגם, זה שתפקידו לייצג את העברית הנידחת בעולם הרחב ולהעניק למשורריה הד בינלאומי – אם כי אצל אדן ברור שמדובר בבחירה מרצון: תרגום העסיק אותה מראשית דרכה כיוצרת וחוקרת ספרות, ודומה שהיא לא רואה בו הכרח אלא שליחות.
לא פלא שספר שיריה הראשון, ספר הביכורים שלה בעצם, הוא דו-לשוני, ושפעילותה כמתרגמת עומדת בדרכים שונות במרכזו. אפשר היה לומר, בנימה של השתתפות בצער, שהתרגום וההוויה הדו-לשונית רודפים אחרי אדן גם כשהיא מנסה לחמוק מהם ולהתגלות כמשוררת מקורית. אפשר, אבל לא בטוח שזה נכון, שכן דווקא נכונותה להתמודד עם ההבט הדו-לשוני של חייה הספרותיים, להדגיש אותו במקום לברוח ממנו, היא שהופכת את ספר שיריה למרתק ומיוחד כל כך.
כל השירים בספר, פרט לאחד שעוד ידובר בו, מופיעים בשתי גרסאות, מקור אנגלי ותרגום עברי, אבל המקור והתרגום אינם מוצבים זה מול זה, זוגות-זוגות, כמקובל, אלא דווקא מורחקים זה מזה. לספר, כמו שמעיד שמו, יש שני צדדים, שני שערים, עברית מימין ואנגלית משמאל, ואפשר לקרוא בו כספר עברי לכל דבר או כספר אנגלי לכל דבר, עד ששתי השפות נפגשות בשיר האחרון הממוקם בדיוק באמצע. ההשוואה בין הגרסאות אפשרית, אפילו מתבקשת, אבל היא לא כופה את עצמה, לא קופצת לעין, ומעניקה לכל שפה עצמאות ומרחב.
רק שיר אחד, המשמש לספר מוטו, מופיע במקורו האנגלי בלבד – "שיר אהבה במילים בנות הברה אחת". אדן מצאה דרך מוצלחת לסמן בעדינות את אחד הפערים המרכזיים בין שתי השפות, פער שהופך את מלאכת התיווך ביניהן לקשה ומורכבת במיוחד: באנגלית יש הרבה יותר מלים חד-הברתיות מאשר בעברית, ובכלל – היחס בין מלים והברות, או בין משמעויות וצלילים, שונה מאוד בשתי השפות. אותו מספר הברות מפרנס באנגלית הרבה יותר מילים, מה שמוליד לא פעם מוזיקה אחרת לגמרי ואפילו רטוריקה אחרת – באנגלית יש משהו הרבה יותר ספורטיבי, חד, קופצני וזריז, כאילו היא אורגניזם שמפרקיו רבים וגמישים יותר. הפער הזה רלבנטי גם לשיריה של אדן, המצטיינים במוזיקליות מודעת מאוד לעצמה, זוויתית וזורמת גם יחד, הנוטה לעתים למשקל וחרוז. בעברית המוזיקליות הזאת מיטשטשת, מתחלפת במשהו עגול יותר, אבל לא נעלמת לגמרי אלא מותירה אחריה שובל זוהר של רגישות צורנית, קווי מתאר משורטטים היטב, וענייניות נעימה, שיש בה תווים של איפוק, מתינות והומור.
השיר המלווה את הרשימה לא רק יפה במיוחד, אלא גם מצליח לשלב, כרבים משיריה של אדן, את שתי המגמות המרכזיות ביצירתה – מצד אחד עניין במערכות יחסים אינטימיות, משפחתיות ולא רק משפחתיות, על הזרות והמרחק הכרוכים בהן, ומצד שני כתיבה ארס-פואטית, שעוסקת במילים, שירה, תרגום, תנועה או הגירה בין נופים, זמנים, שכבות גיאולוגיות, שפות ותרבויות. המילים המתהפכות לאורכו של השיר, הכתובות כנראה באנגלית אבל אולי גם באלפבית עברי של יידיש, ושאפשר לקרוא אותן רק מבעד למראה, הפוך על הפוך, מרחוק, מפינת החדר – מעמדתם של הלא-רצויים הדחוקים אל החלון – משקפות לא רק סיפור משפחתי משמעותי אלא גם עמדה תרבותית מורכבת, ובין לבין מצליחות לא רק לחדור ללב אלא גם לפצוע אותו: אין כמו משפחה.
ויויאן אדן, משני הצדדים, מתרגמים: אמיר אור, גיל אלרואי, יעל גלוברמן, אריאל זינדר, סלמאן מצאלחה, אגי משעול, טל ניצן, אירית סלע, רמי סערי, סדרת כבר, כרמל
- שירים של ויויאן אדן בתרגום סלמאן מצאלחה.