מעין 5

פורסם בתאריך 14 באוגוסט 2009 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"מעין" החדש מופץ עם שלושה מוספים – מגזין הקולנוע "מערבון", מגזין האמנות "החדש והרע" וחוברת השירים "אני רוצה לתייק אותך" מאת נמרוד קמר. הדבר המפתיע ביותר שעולה מדפדוף בארבע החוברות הוא ש"מעין" פחות מעניין ממוספיו.

"מערבון" הוא דוגמה טובה: ניכר בכותביו שהם אוהבים קולנוע, שיש להם שפה עניינית שבה הם מסוגלים לחשוב על קולנוע, ושיש זירה קולנועית רחבה שהם מחוייבים אליה – זירה המשתרעת בין קולנוע אירופאי ישן לקולנוע אמריקאי וישראלי עכשווי, בין אוונגרד וקולנוע מסחרי, תיעוד ובדיון, המסך הקטן והמסך הגדול. עם כמה מההבחנות שקראתי שם אני לא מסכים, אבל מגזין לא נולד כדי להסכים עם כותביו אלא כדי להתעדכן, להכיר וללמוד, ולמדתי לא מעט.

וב"מעין"? הרי "מעין" אמור להיות המקבילה הספרותית של "מערבון", אבל הוא שונה בתכלית. אפשר למצוא בו הרבה שירים וסיפורים ושני מחזות, אבל אין בו אפילו טקסט עיוני אחד שמתמודד באופן סקרני  ומעודכן עם ספרות ישראלית בת זמננו.

יש אמנם מדור הקרוי "רעיונות ומאמרים" שיש בו שישה פריטים, אבל אף אחד מהם לא מכוון למטרה. שניים מבטאים זעם פוליטי ולא נוגעים בספרות. פריט נוסף הוא רשימה צנועה שבה המשוררת דנה פרנק כותבת על עצמה. עוד פריט הוא לא יותר מגימיק – פיליטון של ביאליק על עיתונים וצבע הנייר שעליו הם מודפסים. רק שני פריטים דומים למשהו מהסוג הנחוץ, ודווקא בשל כך הם מאכזבים במיוחד. האחד הוא מאמר עייף ומאולץ של אהרן שבתאי שממחזר רעיונות ישנים שלו משנות השבעים והשמונים, והשני הוא רצנזיה של אורן קקון על ספר אקדמי ("הידעת את הארץ שם הלימון פורח" מאת יגאל שוורץ) שעוסקת במאפו, ברנר, עוז ויהושע, ומפגינה רגישות ספרותית של מדריך בתנועת נוער.

משהו קורה בשירה הישראלית בשנים האחרונות. כתבי עת ספרותיים צצים חדשות לבקרים. ספרי ביכורים מרתקים רואים אור בזה אחר זה. יש הרבה גישושים וחיפושי דרך, ולא מעט התלבטויות הנוגעות לזיקה בין שירה ופוליטיקה, זיכרון תרבותי, מגדר ודת. ומה תרומתו של "מעיין" לפיענוח ההתרחשות הסוערת הזאת? ציטוטים מברנר ופיליטון של ביאליק.

למה אנשי "מעין" מסוגלים לכתוב בלהט על סרטים ישראלים חדשים כ"ואלס עם בשיר", "מחילות" ו"שיטת השקשוקה", אבל לא מסוגלים לכתוב שום דבר על שירה ישראלית חדשה? הפליאה מתגברת כאשר דפדוף במוסף לאמנות של "מעין" מגלה מאמר מעניין על סצינת האמנות התל-אביבית מאת רועי ארד, אחד מעורכי כתב-העת. למה מעולם לא זכיתי לקרוא ב"מעין" משהו דומה שעוסק בסצינת השירה התל-אביבית? תודו שמדובר באפליה משונה.

השאלה היא מה מקורה של האפליה הזאת: למה קל כל-כך לאנשי "מעין" לכתוב על קולנוע ואמנות, אבל הם מתמלאים במין פחד משתק, או סתם בשיעמום, בבואם לנסח את רעיונותיהם הספרותיים. אולי הקושי נובע מהזיקה העמוקה של ספרות – ובעיקר של שירה – לשפה, כלומר למסורת, להיסטוריה, לתנועת הזמן הגדולה שבלעדיה אין שחר לאמנות מילולית. והרי משם בדיוק, מהזמן, מעיין הנעורים של "מעין" מנסה לברוח. אנשי "מעין" טוענים להגנתם שהם כותבים "שירת פעולה", כזאת ש"נוגעת ברחובות ההרוסים של עזה, בוורידי הידים של העובדות המפוטרות ממפעל הטקסטיל", ולכן כנראה מגיע להם פטור ממשהו, למשל: מדיון אינטיליגנטי על שירה, אופיה ותפקידה. במגזינים לקולנוע ולאמנות של "מעין" לא מצאתי תרגילי התחמקות צדקניים כאלה. שם לא "נוגעים בוורידים" אלא חושבים וכותבים. למה מותר לרדת כל-כך נמוך דווקא כשמדברים על שירה?

שירו הקולע של נמרוד קמר המצורף לרשימה אמנם אינו נוגע בשום וריד, אך הוא חושף את חן הנעורים המתקתק-מלנכולי של הבריחה מהזמן – החן שבזכותו "מעין" חביב ונחוץ כל-כך – וגם את חוסר האונים שלה: ככל שזכרונה של האהבה או השירה קצר יותר, ההקשה על אייקון הריפרש עצבנית יותר, והמייל המיוחל, אולי זה שכתובה בו שירת המופת של הדור הבא, מתעכב.

kamer

מעיין, ספרות שירה אמנות רעיונות, גליון 5, קיץ 2009, עורכים: רועי ארד, יהושע סימון

תגיות: , , , ,

יום שישי, 14 באוגוסט, 2009 כתבי עת

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון