הו! 7

פורסם בתאריך 27 בפברואר 2009 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

התרבות הישראלית, טוענים ב"הו!", סובלת משתי בעיות יסוד. ראשית היא נגועה בציניות, ומשקפת עמדה ספקנית, מבטלת ומלגלגת, כלפי כל ניסיון להציב "סימני קריאה תרבותיים". שנית היא סובלת מאופקים צרים שמקורם בחד-לשוניות העברית שלה – וזאת בניגוד ליהודים של פעם, שהיו, כך מספרת האגדה (וכמו בכל אגדה גם בזו יש שמץ של אמת), רב-לשוניים ורב-תרבותיים: ידם הימנית דפדפה בש"ס ופוסקים והשמאלית ב"ביקורת התבונה הטהורה". שתי הרעות החולות הללו, הציניות והאופקים הצרים, קשורות על פי הניתוח של "הו!" לאותה צרה – לרתיעתה של התרבות הצברית מכל סימן של "גלותיות". בכלל, ההרגשה היא שהביטוי האנכרוניסטי "צבר" הוא מילת הגנאי הכי שימושית ברפרטואר של "הו!" – הוא לא רק ציני וקוצני מבחוץ, הוא גם תפל ובלתי תרבותי מבפנים.

כנגד הישראליות הטיפוסית הזאת מציעים ב"הו!" את "האופציה הרהוטה, הקוסמופוליטית והעשירה" בתרבות העברית. אפשר להסיק מכך ש"התרבות הצברית" היא עילגת, פרובינציאלית ודלה. נכון שהנטייה האינסטינקטיבית של ישראלי טיפוסי כמוני היא להתעצבן, אבל אני ממהר לעצור בעצמי. החיבה  שלי לתרבות המהגרים הישראלית – ש"הו!" מייצגת לא מעט ממעלותיה אך גם רבים מחסרונותיה – לימדה אותי להתייחס בסלחנות לנטייתה של התרבות הזאת לנפנף בהבחנות חברתיות שטחיות, להתנשא על "הילידים", ולהפוך הטחת עלבונות על בסיס ארץ-לידה או "העדר תרבות" לאידיאולוגיה.

לסלחנות כזאת יש יתרון נוסף – היא מאפשרת לראות מה טוב ויפה ב"הו!". הרעב הגדול ל"תרבות" ול"רב תרבותיות" הוא כמובן מבורך. רוב התרגומים בחוברת החדשה (של דורי מנור למלארמה ושל אמוץ גלעדי למשורר האיטלקי סנדרו פנה, בין השאר) הם בעלי ערך. הניסיון להחלץ מגבולותיה הצרים של מסורת השירה הישראלית הוא חיוני. השאיפה לרהיטות מעוררת הזדהות, ויש לה כמה השגים דווקא בפרוזה של "הו!", בין השאר במדור "היומנים האישיים" שעומד במרכז הגיליון. גם הגעגוע למוזיקליות מסורתית הוא נחמד, וב"הו!" החדש אפשר למצוא שירים שקולים וחרוזים בחן ובכישרון מאת סיון בסקין, אנה הרמן (שהשיר המצורף הוא שלה),  מרחב ישורון, פטייה פתאח, עמנואל גלמן ואחרים. חביבה במיוחד היא המחווה של ענת וייסמן לדוד אבידן החותמת את הגיליון – ככלות הכל, אבידן הוא אחד מגיבורי המופת של "הישראליות הצברית", ו"הו!" מפגין בדרך זו עוד תכונה מבורכת שלו: פתיחות והעדר קנאות. והכי חשוב: אין ספק שב"הו!" עושים עבודה רצינית ומועילה, ומעניקים ליוצרים מוכשרים בית ספרותי שבלעדיו רבים מהם היו חשים בודדים הרבה יותר.

ואף על פי כן חשוב לומר ש"האופציה התרבותית" שמציעים ב"הו!" היא דרך ללא מוצא, או לכל היותר דרך צדדית ולא מבטיחה במיוחד. הבעיה היא לא ברהיטות, גם לא בחרוז ובמשקל – כבודם של אלה במקומו מונח – אלא בהרגשה המטרידה שכתב העת, למרות כוונותיו הטובות, מציע שירה הרבה פחות מעניינת מזו שהוא מתריס כנגדה. רבים מן השירים ב"הו!" החדש הם בעצם מין בדיחות לשוניות, פיליטונים ספרותיים אלגנטיים או מפגני שנינות ומוזיקליות שפועלים על ניוטרל. במקרה הרע הם אנכרוניזמים מייגעים, ובמקרה הטוב – כמו בשיריהן היפים של בסקין והרמן, שתי הכוכבות הלא מעורערות של כתב העת – מפגן השנינות והמוזיקליות מהוקצע ומלהיב במיוחד, ודווקא משום כך בולט לעיתים החלל הריק שהוא מתאמץ אך לא מצליח להסתיר.

איך זה קורה? למה כל כך הרבה כישרון ומסירות מסתכמים בשירה בינונית למדי? אולי הבעייה נעוצה באנטי-צבריות הבוטה של "הו!", שמתבטאת בין השאר במשיכה לתעתועי עבר אבודים, סנטימנטליים ומלאכותיים. לברווזון הישראלי המכוער אין סיכוי להפוך לברבור כאילו-צרפתי או עאלק-רוסי בנוסח המאה ה-19. המקסימום שהוא יכול לשאוף אליו זה להתבגר לברבור ישראלי. מה גם שאין רב-תרבותיות של ממש בלי מצפן או גורל משותף – והמצפן של הרב-תרבותיות הישראלית, על הבטחותיה הגדולות, הוא כור ההיתוך הצברי הידוע לשמצה.

herman

הו! 7, עורך: דורי מנור, אחוזת בית

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 27 בפברואר, 2009 כתבי עת

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון