אורית מיטל, הבהוב ההווה

פורסם בתאריך 15 בדצמבר 2017 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

הקריאה ב"הבהוב ההווה"‚ ספר השירים השלישי של אורית מיטל, דומה לנסיעה ברכבת הרים, אבל לא כזאת של לונה פארק, אלא של החיים האמיתיים – היא תזזיתית, מטלטלת, לפעמים אפילו מבהילה ממש, וחושפת בלי הרף נופים תלולים ופראיים, עתירי כוח ויופי, של כאב ופחד, זעם ואהבה. הספר נפתח בשיר מרשים במיוחד, מין נבואת חורבן, או בעצם תפילה לחורבן, שיש משהו נחרץ באלימותה: המשוררת מבקשת בה שיפול על תל אביב ותושביה, ובעצם על הארץ כולה, אסון נורא, או ליתר דיוק: סדרה ארוכה של אסונות נוראים, משהו כמו מכות מצריים אבל פי אלף יותר, לא רק דם וצפרדע אלא גם ברד של טילים ופצצות מצרר, מגדלים קורסים וקניונים נשרפים, מגפות ורדיפות, מוות המוני ועינויים קשים. מיטל אפילו בוחרת מילים ודימויים שקשורים לשואה כשהיא מתארת את האסון שהיא מתפללת לבואו, למשל כשהיא כותבת: "שנשיר 'אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה', ושמי העננה יסתירו לנו את אור היום, את פני הלבנה." האלימות ב"יבוא" כל-כך מסוגננת ומרהיבה, קצת כמו בקולנוע של טרנטינו, למשל, שמיד עולות השאלות הקבועות במצבים כאלה: מאיפה האלימות הזאת באה, ולאן היא הולכת, ובפני מי היא עתידה לתת דין וחשבון, כלומר: את מה או את מי היא אמורה לשרת. שכן גם אם נניח שיש בשיר לא מעט אירוניה, לא נוכל להתעלם מכך שהוא שטוף בזעם, ומעניין לבחון מקורו ותכליתו של הזעם הזה.

כשממשיכים לקרוא את הספר מתברר שאפשר להבין כמעט את כולו כסדרת תשובות הולכות ומסתבכות, הולכות ומעמיקות, לשאלה הזאת בדיוק – שאלת מקורו ותכליתו של הזעם. לפחות אחת התשובות היא פוליטית ופמיניסטית, שכן הזעם בשיריה של מיטל מופנה לעיתים קרובות כלפי מי שהיא מכנה "אדונים", כמו בשיר המצורף לרשימה. אבל יש תשובה נוספת, לא פחות בסיסית, שמשלימה את התשובה הפוליטית-פמיניסטית: מהשירים אפשר ללמוד שבתנאים מסויימים אלימות וזעם הם נחוצים ואפילו חיוניים משום שהם סם החיים היחיד:  התרופה היחידה לדיכאון, ההגנה היחידה מפני אלימות שבאה מבחוץ, התגובה ההגיונית היחידה למנגנוני הדיכוי של החיים. התשובה הזאת נרמזת כבר בשיר השני בספר, "ראי ראי שעל הקיר", שבו הזעם מתגלה לא רק כסם חיים אלא גם כתנאי הכרחי לאהבה ובעצם לכל זיקה לזולת, המוצא היחיד מהמלכודת הנרקיסיסטית. לא במקרה הזעם מופנה בשיר הזה כלפי מי שמיטל מכנה "הגברים בחייך: פראיים, מלוכלכים, לא טובים לשום דבר זולת אהבה".

הזעם כנגד הגברים, או כנגד האדונים, לא נעלם, כמובן, אבל הוא נעשה הרבה יותר כאוטי ורב משמעי, ואולי גם יותר כואב, שכן הוא נטען במקורו ובתכליתו של הזעם: באהבה. כשמיטל כותבת "הגברים בחייך" היא מתכוונת, כך נדמה, לבן זוגה ולבניה, אבל הגבר/אדון שניצב באמת במרכז ספר הוא אביה. האב הוא מלך הספר. הוא ראש האדונים. הוא אמנם מלך מובס ואדון קורס, כמו שאפשר להבין מרבים מהשירים, ובכל זאת הוא מלך, ובמלכותו המתפוגגת יש עדיין משהו פראי ומסוגנן כאחד, אלים אבל גם רב יופי. או כמו שמיטל מנסחת את זה בעוד אחד משיריה היפים, החכמים והמשונים כל כך – ויש רבים כאלה בספר – "נולדתי מזיווג של אישה וחיית טרף": מילים חדות וחותכות שיש בהן לא רק אהבה וזעם אלא גם הזדהות עמוקה עם האב, ומולה רתיעה גדולה ממנו ומאלימותו: מצד אחד גאווה, מצד אחר פחד.

אורית מיטל, הבהוב ההווה, מקום לשירה / הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 15 בדצמבר, 2017 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון