מאיר ויזלטיר, מכלול שירים ג', 1980-2009

פורסם בתאריך 20 באוקטובר 2017 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

מפעל כינוס שיריו של מאיר ויזלטיר הגיע לכרך השלישי שלו. בניגוד לשני הכרכים הקודמים, שכל אחד מהם הוקדש לעשור בודד – הראשון לשנות השישים של המאה שעברה, ולתקופה בשירת ויזלטיר שאפשר לכנות נסיונית או מחפשת, והשני לשנות השבעים, שבהן הוא מצא את קולו וכתב את מיטב שיריו – הכרך השלישי מתפרש על פני לא פחות משלושה עשורים, ומכיל שירים שנכתבו ופורסמו בין 1980 ל-2009. ברור שהוא שונה לגמרי באופיו משני הכרכים שקדמו לו: הרבה פחות חד וממוקד, הרבה יותר מפוזר בחומריו, מה גם שאין בו כמעט חידושים פואטיים, והשירה הכלולה בו נשענת ברובה המכריע על השגיו של ויזלטיר מהעשורים שקדמו לו: היא לא הרואית במאמצי ההגדרה העצמית שלה כמו זו שכונסה בכרך א', ולא מופתית ומלאת קסם מסתורי כמו זו שכונסה בכרך ב', אלא דומה יותר למבוך שהמשורר מסתבך בו, לפעמים אפילו נתקע, ובכל זאת מצליח לדבוק במלאכת השירה, ולהפיק ממנה, לפחות מדי פעם, צלילים יפים להפליא.

פירוש הדבר הוא, בין השאר, שאיכות השירים המכונסים בכרך החדש לא אחידה. כלולים בו שירים משני ספרים מצויינים – "מכתבים" מ1986, שהמשיך במידה מסויימת את השגיו הגדולים של ויזלטיר משנות השבעים, ו"מרודים וסונטות" מ2009, שסימן יציאה מהמשבר היצירתי שליווה את ויזלטיר בשנות התשעים – אלא שבין שני אלה תחובים ספרים כ"מחסן" ו"שירים איטיים", שיש בהם כמובן שירים יפים, כמו זה שמצורף לרשימה, ובכל זאת, גם ממרחק הזמן, הסך הכל שלהם מאכזב למדי, וכששופטים אותם באמות מידה הראויות למשורר כוילזטיר, קשה שלא לחוש שיש בהם משהו נטול אנרגיה, בלום ומאולץ.

מתוך כך מתנסחת השאלה העיקרית הכרוכה בהבנת מקומה של שירתו המאוחרת של ויזלטיר במכלול יצירתו: האם היא פשוט פרי של נסיגה בכוחו של המשורר, או שאפשר לזהות בה התמודדויות יצירתיות משמעותיות שמייחדות אותה, כאלה שעשויות לשפוך אור על התפלגותה לשירים טובים יותר וטובים פחות, ולהבהיר לאן היא צעדה כל השנים האלה? נדמה לי שאפשר.

ויזלטיר תמיד ייחס חשיבות מכרעת ליסוד החילופיות והתמותה בחיי אדם. כבר בשיריו המוקדמים הוא הרבה  להאחז בנוסחאות החוכמה של קוהלת, שראה בנחמות הגלומות בזיכרון לטווח ארוך – האוטוביוגרפי, הדתי, התרבותי, המשפחתי, הלאומי – הבלים. שוב ושוב הבהירו שיריו של ויזלטיר שמוטב להתמודד באומץ ובפיכחון עם העובדה שהכל חולף מאשר לטפח תקוות כוזבות שמפנטזות משהו קבוע, נצחי כביכול, שאמור להתגלות מעבר לגבולותיו המתפוררים של האדם הבודד – משהו כמו אהבה, אמונה, צדק, שאפשר להתמסר לו עד כלות.

כל עוד היה ויזלטיר משורר צעיר, היה בנוסחאות הקוהלתיות האלה משהו ממריץ ומחכים, שאפשר לו לכתוב שירה המצטיינת בצלילותה הפוליטית והמטאפיזית. הדברים התחלילו להסתבך כשהמשורר הפסיק להיות צעיר, וזה בדיוק מה שקרה לו בשלושת העשורים שבהם נכתבו השירים המכונסים בכרך החדש. לפתע הפך הזמן החולף מאידיאה מופשטת לניסיון קצת יותר ממשי, ורעיונות היסוד של המשורר התחילו להתפתל סביב עצמם. ונדמה לי שזוהי חווית היסוד שלאורה כדאי לקרוא  את שיריו המאוחרת של ויזלטיר: שוב ושוב מתברר שהשירים הטובים יותר בכרך החדש הם אלה שבהם המשורר מתמודד באופן ישיר ומודע עם הכאב הכרוך בהזדקנות, ומתוך כך נאלץ לעדן את חוכמת נעוריו, ליחס קצת יותר חשיבות לזיכרון לטווח ארוך, ולנוע מהרווחה שבחולף לנחמה שבנותר.

מאיר ויזלטיר, מכלול שירים ג', 1980-2009, הוצאת הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , ,

יום שישי, 20 באוקטובר, 2017 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון