קסמם המיוחד של שירי עופר גורדין ניכר כבר בשם ספרו, "עלי להעיר מישהו מת." מה זאת אומרת להעיר מישהו מת? זה טוב או רע? זה אפשרי בכלל? ואם כן, באיזה מחיר? וכשהמת יתעורר מה נגלה – רוח רפאים, זומבי, מת מהלך, או מישהו שהצליח לקרום עור וגידים כמו בתחיית מתים מהסוג המכובד, הדתי, הטוב-לכאורה? וגם אם ננסה לפרש את המשימה שגורדין נטל על עצמו באופן קצת פחות ליטרלי, ובדרך זו להפוך אותה אולי למעשית ואופטימית יותר, המצב לא ישתנה באופן מהותי: נניח שהמת לא באמת מת, נניח שהוא רק חולה מאוד, או מבודד, או מדוכא, לכוד בתוך תחושת כישלון מתמשכת או יאוש מצמית, והמשורר רוצה להעניק לו תקווה ולהחזיר אותו לחיים, הרי גם אז מדובר במשימה מכבידה ומבהילה למדי: כי איך שלא נסתכל על זה, ניאלץ להודות שקשה מאוד להעיר מישהו מת.
וזאת בדיוק האיכות שמאפיינת את שיריו של גורדין: איכות של סיפור גותי או של סרט אימה, אבל מהסוג המעודן, המפתיע, הרווי בהומור דק ומדוייק, כזה שמצליח לחדור לעצמות אבל בדרכים רב-משמעיות שמאפשרות לקורא/ת לנשום, להסס, לצלול פנימה, להיבהל עמוק ולאט. המרחק בין חיים ומוות מרתק את גורדין ומככב ברבים משיריו. לא שהוא מכחיש את קיומו – להפך: ברור שהמרחק הזה מעסיק אותו באופן אובססיבי – ובכל זאת הוא מנסה שוב ושוב להקטין אותו, לכווץ אותו למינימום האפשרי, לחפש את הרגע שבו הוא נעלם כמעט לגמרי כדי לבדוק מה הוא שווה באמת. כמו מתאבד שלמזלו, או לרוע מזלו, ניצל מן המוות שביקש לעצמו. הנה הוא חי, אבל מה זה אומר, החיים האלה שהוא שב וזכה בהם בניגוד לרצונו? במה הם שונים, לטוב או לרע, מהמוות שאליו הוא חתר? שיריו של גורדין מוצאים שוב ושוב דרכים משוכללות לשאול את השאלה הזאת, בלי להתיימר לענות עליה באופן מחייב מדי, ובלי להטות את הדיון לשום כיוון. נדמה שהוא מצליח להתייצב בדיוק באמצע: במרחק שווה מקוטב החיים ומקוטב המוות.
מתבקש לשאול מנין נובע העניין העמוק של גורדין במוות, או בחיים שדומים למוות, או בצורך לחצות את הגבול בין חיים למוות, והשירים מלאים ברמזים כמו-אוטוביוגרפיים לתשובה אפשרית לשאלה הזאת (נישואים כושלים, אהבה אלימה, ילדות בצל השואה) שאפשר להאמין להם או לא, אבל הרמז האוטוביוגרפי המרתק ביותר נמצא דווקא על הכריכה. עורכת הספר, לי ממן, כותבת שם שמדובר ב"ספרו הראשון של עופר גורדין – משורר ותיק ששיריו מתפרסמים מזה שנים בבמות ספרותיות שונות." חיפוש קצר באינטרנט גילה שגורדין נולד ב1952. הוא באמצע העשור השביעי לחייו. לאחרונה מתפרסמים לא מעט ספרי ביכורים של משוררים מבוגרים למדי, כאלה שגילו את השירה רק אחרי שסיימו בהצלחה קריירה אחרת, אבל המקרה של גורדין שונה לחלוטין, שכן מדובר במשורר מקורי להפליא שמחוייב מאז ומתמיד למלאכת השירה, כזה שכותב ומפרסם כבר שנים רבות, ולמרות זאת רק כעת ראה אור ספרו הראשון. כשחושבים על זה נטען שמו של הספר במשמעויות נוספות, הרבה יותר קונקרטיות. פתאום מתחוור תפקידו של הספר – להעיר מישהו מת, וליתר דיוק: להעניק לקריירה הספרותית של גורדין הזדמנות נוספת, ולהעיר אותה לאחר שהמשורר עצמו כבר התפתה לקבוע את מותה. ואם זאת מטרת הספר, צריך לומר שהיא מוגשמת במלואה.
עופר גורדין, עלי להעיר מישהו מת, פרדס