דן מירון, הקול האורפיאי

פורסם בתאריך 8 בספטמבר 2017 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ספרו החדש של דן מירון, "הקול האורפיאי", ספר בשני כרכים שעוסק בשירת הנשים העברית, נפתח באחד הטקסטים המתוקים ביותר שמירון אי פעם כתב, מגולות הכותרת של יצירתו. מדובר בממואר קצר שמירון כתב ב1980 ופרסם כבר יותר מפעם אחת בעבר, המוקדש למפגשיו עם המשוררת יוכבד בת מרים בשלהי שנות החמישים, כשמירון היה מבקר צעיר ורך, בשנות העשרים לחייו. מירון עיצב בטקסט הזה את בת-מרים כגבירה מורמת מעם ועם זאת פלרטטנית במקצת, ואת עצמו כמין תלמיד-חכם יהודי-חילוני נבוך ונחשק שמחליט להיעתר לחיזוריה הנמרצים של הגבירה ומתגייס לשמש לה אביר נאמן. הדבר אמנם לא נכתב במפורש בממואר, אבל משמעותה של האבירות הזאת גלויה למדי למי שמכיר קצת את הקריירה של מירון כמבקר: הוא התנדב לעזור לבת מרים לעשות מהפכת חצר בשירה הנשים העברית, להדיח מכס המלכות את לאה גולדברג ושושלתה הספרותית – שראשיתה ברחל המשוררת, וכבר באותן שנים התגאתה ביורשת עצר מבטיחה בדמותה של דליה רביקוביץ – ולהציב במקומן שושלת חילופית השואבת את דמה הפואטי הכחול מבת מרים: משוררת שלא זכתה מעולם לקוראות או קוראים רבים במיוחד, אבל הממסד הספרותי הגברי רחש לה תמיד כבוד מסויים.

מירון ניגש מייד להגשמת המשימה, וכבר בראשית 1960, סמוך להתוודעותו לבת מרים, פרסם מאמר קטלני במיוחד על שירתה של יריבתה-לכאורה לאה גולדברג, שהוגדר לימים על ידי תלמידו אריאל הירשפלד כ"מאמר נאצה רצחני ממש". מירון כנראה הבין מתישהו שהוא עשה טעות איומה, ושהמאמר הזה עתיד לרדוף אחריו כמין התגלמות מבהילה של כל טעויותיו כמבקר, ועשה דרך ארוכה כדי לכפר עליו, דרך שנשלמה כשפרסם את המהדורה השניה של קובץ מאמריו "אמהות מייסדות, אחיות חורגות", וכלל בו מאמר רגיש וחכם על "טבעות עשן", ספר הביכורים של גולדברג. את הקובץ ההוא חתם מירון בגרסה מוקדמת של הממואר על בת מרים, והיה בכך לא מעט חן. מירון כאילו אמר: תראו, אני יודע שהגזמתי לגמרי כשכתבתי את השטויות ההן על גולדברג, אבל הייתי צעיר, נוח להשפעה, התאהבתי בשירתה ובאישיותה של בת מרים, נסחפתי קצת, וזה מה שיצא.

והנה, בדיוק אותו ממואר ששימש כאחרית דבר כמו-מתנצלת ל"אמהות מייסדות אחיות חורגות", משמש כעת  כמבוא פרוגרמטי לספר החדש. מתברר שמירון מעולם לא נטש את תוכניתו המקורית – להכתיר את בת מרים למלכה האם של שירה הנשים העברית, או לפחות למלכה האלטרנטיבית שלה: זו שבכוחה להתריס כנגד הדומיננטיות של המסורת שאפשר לכנות "המסורת הרחלית-וולכית", המוליכה מרחל דרך גולדברג ורביקוביץ' עד יונה וולך. מירון לא הסתיר מעולם את הסתיגותו מהמסורת הזאת, שנראתה לו תמיד נשית באופן קצת מופגן ומופרז מדי: מצד אחד ביוגרפית ומצטנעת יתר על המידה, בעיקר אם מדגישים את צידה הרחלי, ומצד שני כאוטית ופמיניסטית עד כאב, בעיקר אם מדגישים את צידה הוולכי. יתרונה של בת מרים עליהן, כך מסביר מירון בספרו – ובעקבותיה גם של המשוררות שהוא מציג כממשיכות דרכה, כנורית זרחי, רחל חלפי ואגי משעול – הוא בכובד הראש המשוררי שלה: במקום לסגת אל יסודותיו המבוזים של הסדר הנפשי והחברתי כמו שמקובל במסורת הרחלית-וולכית, כלומר אל סוגיות פסיכולוגיות ופוליטיות של גוף ומין ומגדר, העדיפה בת מרים להמריא על כנפי האקסטזה הפיוטית אל אופקים שהם לכאורה גבוהים בהרבה, הגותיים, מיסטיים, פילוסופיים, ולכתוב שירה שמירון מכנה "אורפיאית" או "מטאפיזית": כזאת שמצטיינת בשגב הרליגיוזי שלה.

מדובר בהשקפה לא אופנתית, ואפשר להעריך את מירון על דבקותו בעמדות מיושנות שגיבש בנעוריו, אבל צריך להבהיר שמדובר בעמדות רעועות מאוד ובעצם נטולות תוקף. למירון שלוש שגיאות בסיסיות. הראשונה, הנסלחת מכולן, היא ביקורתית: הוא מפריז מאוד בערך שירתה של בת מרים, והדבר ניכר בטקסטים שהוא מקדיש לה, שנחשף בהם שוב ושוב פער בין הכללותיו הפרשניות הנלהבות לבין הציטוטים המאכזבים שהוא מביא משיריה. שגיאתו השניה היא היסטורית: זרחי, חלפי ומשעול הן משוררות נפלאות, אבל הטענה שקולה של בת מרים "מתהדהד בשירתן" היא חסרת בסיס. להפך: הרבה יותר מעניין להבין איך כל אחת מהן התמודדה עם המסורת הרחלית-וולכית, שהשפיעה באופן ישיר וגלוי על שלושתן. וטעותו השלישית היא אידיאולוגית: מירון לא מסוגל להשלים עם העובדה שהמהפכה המשמעותית ביותר בשירת העברית של המאה העשרים היא המהפכת הנשית, ושלמשוררות שהובילו את המהפכה הזאת לא היה דחוף לעשות את מה שמשוררים גברים לאינספור כבר עשו לפניהן – לרדת לשאול הבדיונית של אורפאוס, או להמריא לרקיעים המיסטיים המדומיינים של האל הפטריארכלי, כלומר לכתוב שירה "אורפאית" ו"מטאפיזית". להפך: הם העדיפו לחתור ליסודות, לבשר, לשלד, לרחם, מתוך הבנה שרק שם תימצא נקודת המשען שבאמצעותה ניתן יהיה לעקור את השירה העברית מזהותה הגברית המובהקת ולהעניק לה רקיעים חדשים, הרבה יותר גבוהים ופתוחים. אבל מכיון שמירון לא מסוגל להיפרד מתשתיתה הגברית של השירה העברית, הוא מעדיף להכחיש את השגיה של המסורת הרחלית-וולכית, ונאחז לצורך זה בקנה הקש של יוכבד בת מרים ו"הקול האורפאי" שלה.

לאה גולדברג

דן מירון, הקול האורפיאי, אפיק, שני כרכים.

תגיות: , , ,

יום שישי, 8 בספטמבר, 2017 עיון ותיעוד

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על דן מירון, הקול האורפיאי

דוד אדלר
5 בנובמבר 2017

זה בלי ספק מאמר המפגין עומק הבנה וידע נרחב. קטונתי מלהתייחס למחלוקת (אם כי בעניין ההשפעה של בת מרים על שירת המשוררות הנזכרות אני נוטה להסכים עם אלי הירש).

אך העיקר, מסיבה לא ברורה, הירש מתעלם מהמשוררת החמישית הכלולה בספר, יהודית מוסל אליעזרוב. אולי הסיבה היא כפי שמעיד מירון עצמו בראיון, שמראה המקום שלו מובא בסוף, ששירתה אינה מוכרת מספיק. אך זו אינה סיבה מספקת.

וחבל. כי הביטוי של הירש עצמו "לחתור ליסודות, לבשר, לשלד, לרחם," כה הולם את שירתה כפי שיעיד המאמר הבא, פרי עטי ב"ספרים" של "הארץ".
https://www.haaretz.co.il/.premium-1.2633354

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון