מירלה משה אלבו, קילו ברזל קילו נוצות

פורסם בתאריך 14 באפריל 2017 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

למה שמבקר יפסח על ספר שירה שראוי לכתוב עליו? יש הרבה סיבות, אבל לפעמים זה קורה דווקא בגלל שיתרונותיו של הספר גלויים מדי, בגלל שבספר יש משהו שנראה למבקר פתייני מדי, אולי אפילו חנפני, בגלל שיש הרגשה שהמשורר מקפיד ללחוץ על כל הכפתורים שצריך ללחוץ עליהם כדי להפיק שירים שימצאו חן, ומדובר בכפתורים משומנים היטב, כאלה שמשוררים רבים כבר לחצו עליהם לפניו. הרתיעה הזאת מובנת. זו רתיעה משירת אמצע הדרך, כזאת שממחזרת השגי עבר, אבל לפעמים היא יוצרת פסיחות לא מוצדקות, משום שכדי לכתוב שירים כאלה, שהם לכאורה יפים מדי, נחוץ כישרון של ממש, ומשום שמעבר למעטה המיינסטרימי מסתתר לפעמים משהו מפתיע, חזק ומקורי.

אני מודע לנטייה הזאת שלי, להירתע מספרי שירה דווקא משום שהם נראים לי מוצלחים מדי, ומשתדל לשלוט בה, בעיקר כשמדובר בספרי ביכורים, אבל לא תמיד מצליח. דוגמה לספר כזה, שפסחתי עליו בגלל מה שנראה לי כמתיקות יתר, הוא "שחרחורת" המצויין של איריס אליה כהן שראה אור לפני כשלוש שנים, אלא שהשנה, כך התברר לי כשפרוייקט הנפסחים התהווה וחייב אותי למין חשבון נפש, נוספו לו עוד לפחות עוד שלושה ספרי ביכורים שפסחתי עליהם דווקא בשל יופים המסויים מאוד: "עכשיו הנסיעה" של יחזקאל רחמים, "כל יום דבר נופל" של אלון בר, והספר שבחרתי בו כספר הפסח שלי: "קילו ברזל קילו נוצות" של מירלה משה-אלבו.

כן, פסחתי עליו משום שהוא נראה לי קצת מוצלח מדי. זיהיתי מייד את יופים של השירים, ואת העברית המבריקה והיעילה שלהם, שאופיינה בגב הספר באמצעות מילות-תואר כ"סוער", "אירוטי", "מתריס" ו"ססגוני", והדבר עורר בי רתיעה כפולה: מצד אחד היתה לי הרגשה שמשה-אלבו הולכת בדרכים סלולות מדי – ששיריה קרובים מדי ברוחם להשגיה הגדולים של שירת הנשים העברית של שנות הששים והשבעים, ימי מלכותן של וולך ורביקוביץ' – אבל בעיקר התעורר אצלי החשד שזוהי שירה להטוטנית, שעסוקה יותר באפקט, בהפרחתם של זיקוקי דינור לשוניים ופואטיים, מאשר בהתמודדות ממשית עם הרגשות הקשים שבשמם היא נכתבת.

טעיתי, אבל לא לגמרי. בעצם הבנתי את עיקרון הפעולה של השירים: את נטייתם אל התיאטרלי, את העובדה שרבים מהם אינם אלא מסכות שבאמצעותם משה-אלבו מכוונת את תשומת ליבו של הקורא אל המקומות הרצויים לה, כלומר: מפתה אותו ומתעתעת בו, אבל לא קלטתי עד כמה משה-אלבו מדייקת בפואטיקת המסכות שלה, עד כמה היא מודעת לה, וכמה חריפות תחושת הריק, האלימות והבדידות שמתוכן המסכות האלה נולדות. ובעיקר: לא ייחסתי די חשיבות לעובדה שהספר גדוש בשירים חזקים ויפים, כמו השיר המצורף.

 

מירלה משה אלבו, קילו ברזל קילו נוצות, עיתון 77

תגיות: , , , ,

יום שישי, 14 באפריל, 2017 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון