שגיא אלנקווה הוא משורר משונה, בכל המובנים של המילה, גם במובנים הטובים, שכותב שירים משונים למדי, מיוחדים ומקוריים אך לפעמים גם מוזרים במקצת, וספרו החדש, החמישי, הוא אולי המשונה בספריו, ובכל מקרה הפרוע מכולם. כשכתבתי על ספרו הקודם, "אפור נוצץ" – שביסס את מעמדו כמשורר שוליים מקובל ואהוד – אפיינתי את שירתו של אלנקווה כסוליפסיסטית, כלומר כזאת שנוטה להיות מרוכזת בעצמה, בודדה עד כאב, זרה לעולם, כמעט מנותקת ממנו לגמרי, אך בה בעת גם תקועה בו בדרכים בלתי מובנות, כמו מסמר בלי ראש או רוח רפאים בלי גוף, וליתר דיוק: כמו תודעה שנלכדה בגוף שלא שייך לה, ומחפשת שוב ושוב את הגוף הנכון. וזאת אולי הסיבה שאלנקווה כותב שירים: כדי ליצור באמצעותם גוף אלטרנטיבי, עשוי מלים, שבו הכמיהה שמניעה את שירתו, כמיהת הרוח לגוף – האחר, האבוד, האהוב, הפגום בדיוק במידה ובדרך הנכונה – תבוא על סיפוקה.
האיכות הסוליפסיסטית אפיינה את שירתו של אלנקווה מתמיד, אבל נדמה שרק בספר החדש, שזכה לשם היפה "מחלת ים של להיות עצמי", הדגש על הגוף – כמוקד של בדידות ויסורים, אבל גם של תשוקה – נעשה פתאום ברור. הספר נפתח במילים שחושפות את הדגש החדש הזה, הגופני: "בתוך הגרון יש לי לשון, לא שלי. לשון בתוך הגרון. איך מוחקים לשון מתוך הגרון?" ומה שמתחיל כמו משל ארס פואטי שמזכיר קצת את הציפור של יונה וולך, "ציפור מה את מזמרת, מישהו אחר מזמר מגרונך", יוצא לטיול לאורך הגוף כולו, אולי כמו במשחק דגדוגים בנוסח סבתא בישלה דייסה: "בתוך בית השחי שלי, שמדיף בושם שלי, סרחון זיעה לא שלי", וגם: "בין רגלי פות גדולה, לא שלי", ואפילו: "בתוך הישבן יש לי צואה, לא שלי. איך מוחקים צואה זרה מתוך הישבן?" וכך הלאה.
אפשר לזהות בשיר הזה כמה מהסגולות שמאפיינות את הספר בכלל: מצד אחד כתיבה כמו-עניינית וכמו-דייקנית, שחותרת לנוסחאות כמו-מתמטיות או כמו-פילוסופיות, ומצד שני גילוי לב אינטנסיבי שמרחף מעבר להבחנות המקובלות בין תום ומבוכה, ילדותיות ובגרות, משיכה ודחייה. בשיר שציטטתי מתגלה הגוף בעיקר כמוקד של ניכור עצמי, אבל אפשר להבין איך בשירים אחרים אותן נוסחאות מתמלאות דווקא בתשוקה – התשוקה לגוף אחר, "לא שלי" – ובעקבות כך גם נטענות במיניות, אם כי מדובר במיניות מיוחדת במינה: חידתית, מוצפנת, כמעט אטומה, כזאת שפונה פנימה ולא החוצה.
באחד השירים אלנקווה כותב "אני אדם רגיל, שערה אחת יותר מהממוצע, שערה אחת פחות," וממהר לפרש את הרגילות הזאת כסטיה או כהפרעה: "אני ואדם שגילח שערה מגבו, שתי שערות מגבתו – שנינו אותה סטיה, רק שאצלי זאת הפרעה", וכו'. אלנקווה מנסח למעננו במילים אלה את אחת החידות שמאפיינות את שירתו: האם מדובר בשירה פרטית לחלוטין, כזאת שנעלמת בתוך ייחודה המבודד, או בשירה בעלת הקף ותוקף אוניברסליים. וההרגשה היא שיופיה המשונה של שירת אלנקווה מבוסס דווקא על כוחו לחבר בין הקצוות האלה – לא לוותר על המקוריות הקיצונית שלו, שיש בה לפעמים משהו זר במפגיע, אבל גם לא לוותר על ערוץ התקשורת הפתוח ותחושת השייכות והממשות שהמילים מעניקות. הוא משתוקק להיות זר ואהוב בעת ובעונה אחת, נעול ופרוץ, מובן ובלתי מובן. ונדמה לי שאת זה דווקא די קל להבין.
שגיא אלנקווה, מחלת-ים של להיות עצמי, הבה לאור