ליאור שטרנברג, מעט

פורסם בתאריך 17 במרץ 2017 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ליאור שטרנברג הוא אחד המשוררים המרתקים והמשוכללים ביותר שכותבים היום בעברית, ויש מין מתח, כמעט סתירה, בין יופיה של שירתו לבין משהו צנוע ומופנם במודגש באישיותו ובפואטיקה שלו, שכמו מסתיר את היופי הזה מקהל קוראי השירה הרחב, אם בכלל אפשר לדבר ב2017 על "קהל קוראי השירה הרחב". הסתירה הזאת גלויה יותר מתמיד בספרו החדש, השישי, "מעט", שכן לפחות בקריאה ראשונה הוא מתגלה כספר שמשדר מצוקה,  תחושה של התמעטות או שקיעה, אולי אפילו של תבוסה: כניעה לכוחות השיגרה והשחיקה שהפכו את הנער האמביציוזי והחולמני מפעם, זה שהחליט להתמסר בכל מאודו לאמנות השירה, למבוגר יגע וטרוד ששירתו לכודה במצור של ויתורים, אכזבות ואוזלת יד. כמעט כל השירים משקפים רצון להחלץ מהמצור הזה, ורבים מהם מסגירים את התחושה שיד המשורר קצרה ואין לו ברירה אלא להתמעט: "שרירי הרגליים פועמים קצובות והשורה הבאה/ נכתבת רק מכוח ההתמדה. ותר כבר./ השיר הזה התחיל נמוך ולמה שימריא דווקא עכשיו./ ובאילו כנפיים."

"השיר הזה התחיל נמוך ולמה שימריא דווקא עכשיו": ברור שהשאלה הזאת נשאלת לא רק במסגרת שיר מסויים אלא ביחס לכל לכל שירי הספר, ולמעשה אף ביחס לאמנות השירה במאה ה21 בכלל. האם יש הצדקה לשירה שבמקום היפתחות לבשורה חדשה יש בה בעיקר דבקות עקשנית במסורת עתיקה שזמנה חלף, ולכן היא לכודה מראש בתחושה של געגוע והתמעטות? הדימוי שנרמז בשורות השיר שציטטתי, של המשורר כאצן למרחקים ארוכים שממשיך לרוץ מכוח האינרציה גם אחרי שאבדה לו ההשראה, מטיל צל על הספר כולו. והצל הזה מתרחב כשנזכרים בספריו הקודמים של שטרנברג, למשל, בספרו הרביעי, "באור החם", שבו הוא חגג את הולדת בתו הבכורה ומתוך כך את הולדתו מחדש כאב וכמשורר, או בספרו החמישי, "טקסי הערב", שבלטה בו היומרה להתוות את התשתית הקדומה, המיתולוגית, של חיי היומיום המשפחתיים באשר הם. יחסית לאנרגיה ולשאפתנות של ספריו הקודמים ההתמעטות שמאפיינת את הספר החדש בולטת אף יותר, והעובדה ששטרנברג מודע לה, ולכן כינה את הספר "מעט", רק מדגישה את הקושי.

לקח לי זמן להבין ש"מעט" הוא ספרו הטוב ביותר של שטרנברג: הכי נינוח, הכי מדוייק, הכי חכם. זה קרה רק כשהתחלתי לכתוב את הרשימה, והבנתי פתאום למה שירי הספר מבלבלים ומלהיבים אותי כל כך, למה אני חוזר וקורא אותם שוב ושוב: משום שתחושת הויתור והכניעה שלהם היא רצינית, ולצד אהבה גדולה לשירה יש בהם השלמה מרחיקת לכת עם שוליותה, אולי אפילו עם ריקנותה. המשורר איבד את תמימותו המשוררית, איבד  את תחושת השליחות והגדלות שאמנות השירה נוטה לעורר באוהביה, וברור שזה מפחיד, כי בהעדר אמונה ולהט אמנות השירה מתגלה לפתע בכל חולשתה, ובעיקר בכמיהתה המשונה אל הרחוק, ההזוי, התמהוני, הבלתי נחוץ והבלתי מובן. ואכן, שירי "מעט" מציירים את אמנות השירה כמי ששקעה בתרדמה עמוקה, ממש כמו הנסיכה מהאגדה, והמשורר ממלמל לה מילות נחמה ועידוד שלא ברור מה מטרתן: להעיר אותה או להפך, להמתיק עליה את שנתה. מילים כאלה שאפשר למצוא בשיר "הוראות לשעת חירום", שהבית הראשון שלו מצורף לרשימה: "כתוב כאילו זה הספר הראשון. לא… כתוב כאילו זוהי נשימתך האחרונה": כתוב כאילו שום דבר עוד לא התחיל, כתוב כאילו הכל נגמר, ובקיצור: כתוב כאילו, כי לכתוב באמת ובתמים כבר אי אפשר.

ליאור שטרנברג, מעט, הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , ,

יום שישי, 17 במרץ, 2017 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון