שמעון בוזגלו, בשירותי הספריה באלכסנדריה

פורסם בתאריך 31 במרץ 2017 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

על המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו, שספר שיריו השישי, "בשירותי הספריה באלכסדנדריה", ראה כעת אור,  אפשר לומר שהוא הולך ומשביח עם השנים. בעוד שיריו ותרגומיו המוקדמים היו בוסריים למדי, והיה בהם משהו נוקשה, "תרבותי" במובן הדידקטי של המילה – פועל יוצא, אולי, של העובדה שהוא קשר את גורלו הספרותי עם היוונית העתיקה והלטינית, שפות שמעודדות בקרב מתרגמיהן מידה מסויימת של יהירות – שיריו ותרגומיו מהעשור האחרון מעידים על תהליך של הבשלה: יש בהם מין קלות מרחפת, רכות מתערסלת, וירטואוזיות נינוחה, ובעיקר מתיקות מיוחדת, דומה לזו של פירות אקזוטיים או של אגדות מתור הזהב של תרבות שכוחה. בוזגלו אולי לא פחות שאפתני משהיה בתחילת דרכו, אבל עם השנים הוא הבין כנראה שכמיהתו לקלסיקה תובעת הסתגננות נונשלנטית, מין מעטה מתעתע של נגישות ופשטות, שתכסה על השאפתנות ואולי אף תצדיק אותה.

את האידיאה הזאת מנסח בוזגלו בדרכו המיוחדת, שיש בה תמיד משהו משועשע, כמעט פרודי, ב"אבו אל חינה", אחד השירים היותר יפים בספרו החדש. חוכמת השירה, הוא רומז שם, צריכה לדמות לחוכמתם האגדית של מלכי עבר דגולים כהרון אל רשיד, קרל הגדול, הקיסר הצהוב או שלמה המלך, כלומר להיות עמוקה מני חקר ובה בעת פשוטה בתכלית, פשוטה עד כדי כך שאפילו בעלי חיים יצליחו להבינה. הרעיון הוא שרק משוררים מזן במיוחד – כשלמה המלך, ואולי גם שמעון בוזגלו – יכולים להמות בשפת היונים, ליילל בשפת התנים או לצייץ בשפת אדומי החזה.

האם באמת שירתו של בוזגלו פשוטה עד כדי כך? בהחלט לא. השפעתן של הקלסיקה היוונית והלטינית מצד אחד, ושל המסורת האירופאית העשירה של תרגומים ממנה וכתיבה בהשראתה מצד שני, ניכרות מאוד בשיריו, שיש בהם בדרך כלל משהו משוכלל ומודע לעצמו, רווי בהדים תרבותיים, ואפילו מלאכותי עד כאב. ואף על פי כן אפשר לומר על שיריו שהם חותרים אל הפשטות, או לפחות לדימוי עצמי של פשטות, למין "פשטות" במרכאות כפולות. זוהי פשטות מפונטזת, שנולדה מתוך כמיהה למה שמסומן כ"טבעי" כניגוד ל"מלאכותי":  העולם לפני בריאת האדם, או אדם וחווה לפני הגירוש מגן עדן. אבל גם למשורר ברור שמדובר באידיאה מתורבתת לחלוטין של "טבע", מין אידיאל שבאמצעותו שירתו שואפת לשכלל את עצמה ובעיקר להתאהב בעצמה.

הדבר ניכר, למשל, ב"אנונימוס", גם הוא מהשירים היותר יפים בספר החדש. השיר מצייר טבע כזה בדיוק, מתוק ופראי עד כאב, מין יער בראשית שהדובים מחייכים בו חיוך נוטף דם ומרבד של עלים יבשים מכסה את אדמתו כמו בסתיו נצחי, אלא שהניסיון לטאטא את העלים כדי למצוא מתחת להם את שם האמן שצייר את היער נכשל שוב ושוב. זהו יער "טבעי" רק במובן זה ששמו של מי שצייר אותו אינו ידוע, ממש כשמו הפרטי, הנסתר, של אלוהים. נכון ששמו של המשורר החתום על "אנונימוס" – שמעון בוזגלו – ידוע גם ידוע, אבל אפשר לומר עליו שהוא חותר לכתוב שירה שתהיה יצירתית וסמכותית לא פחות מזו של משורר אנונימי עתיק. קשה להצליח בזה, אולי בלתי אפשרי, אבל בעצם הניסיון יש כמיהה גדולה, רצינית ונואשת. ואפשר לומר על שירי ספרו החדש של בוזגלו שיופים נובע מהדיסוננס בין הכמיהה הנואשת שמולידה אותם לבין הנימה המשתעשעת, הכמו-פשוטה או כמעט-מיתממת, שבה הם כתובים.

שמעון בוזגלו, בשירותי הספריה באלכסנדריה, אבן חושן

 

תגיות: , ,

יום שישי, 31 במרץ, 2017 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על שמעון בוזגלו, בשירותי הספריה באלכסנדריה

אמירה הס
12 ביוני 2017

תודה מאמר מאלף. השיר נהדר

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון