אילה בן לולו, טעם הבת

פורסם בתאריך 3 במרץ 2017 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ספרה השני של אילה בן לולו, "טעם הבת", נחתם בשער שיש בו שלושה שירים בלבד. הראשון הוא הייקו קצרצר המדמה את הילדוּת לצל פרפר תלוש, ואולי בעקיפין גם לכנפי פרפר תלושות. השני והשלישי הם שירים הרבה יותר ארוכים, שאחד מהם מדמה את זכר האב המת לפגר עכבר, והאחר את זכר האם המתה לגווית שממית. על האב המת כותבת בן לולו: "תחילה / עוד היו באים הזבובים / כמו חלומות / שבורים". על האם המתה היא כותבת: "בובת שממית אימהית / בשר ודם אמיתית". ובמילים שחותמות את הספר כולו היא משעינה את פגר העכבר ובובת השממית – אולי מדובר בזכר הוריה שלה, ואולי בדמויות אב ואם מוכללות – זה לצד זה על גזע עץ, ומזמרת להם משהו שהוא ספק שיר ערש ספק תפילת אשכבה: "נומו נומו עד עולם / נומו נומו נים."

משהו באופיה של שירת בן לולו ניכר כאן מייד: יש בה צירוף מרתק של יופי ואכזריות. זהו צירוף שעלול להרתיע, כי מתלווה אליו החשש שהמשוררת מתרפקת על הזוועה. הקושי בולט כבר בשיר שפותח את הספר, "רונית", שהמשוררת מספרת על הגיבורה שלו: "כמו מטבע יש לה שני צדדים: עץ – עינים של ילדה, פלי – פי טבעת." לקח לי זמן להבין שמעבר לרתיעה האסתטית שהמילים הללו עלולות לעורר נחבאת בהלה ממשית. לבן לולו יש משהו מבהיל מאוד לספר, והיא משתמשת ביופי כדי להפוך את הבהלה למטרידה ומאיימת במיוחד.

ובלב הבהלה נמצאים העכבר והשממית, הלוא הם האב והאם. הצמד הזה בלט מאוד גם בספר הביכורים של בן לולו, "ילדות מקוצרת", שראה אור לפני כארבע שנים. שתי סדרות של שירים משכו בספר ההוא את תשומת הלב: סדרה אחת שעסקה בבנה של המשוררת, שהוצג בעטיפת הספר כאוטיסט, וברגשות התסכול ולפעמים אפילו הזעם שהניתוק הרגשי שלו מעורר בה; וסדרה נוספת שעסקה באביה של המשוררת, דעיכתו ומותו, ובאהבתה אליו שתוארה כ"שברירית", כלומר כמסוייגת ושבורה. שתי קבוצות השירים דמו זו לזו כי שתיהן היו מבוססות על גילוי לב, כלומר על הודאה בקיומם של רגשות קשים כלפי מי שאמורים לאהוב בכל הלב – בן, אב – ומשום שלצד גילוי הלב היתה בשתיהן גם זהירות, מין מודעות עצמית מיוסרת, שבאחד השירים זכתה לניסוח וצלול במיוחד: "עצרי רגע! אני רוצה לומר לך / שהשירה דוחפת אותך לאכזריות. / את עושה לילד שלך דברים איומים / ואחר כך את מעלה אותם על הכתב." למה השירה דוחפת לאכזריות? אולי משום שבן לולו שייכת לזן המשוררות גלויות הלב, ואולי משום שהיא סוגדת ליופי, וביופי יש לפעמים משהו זר ומסוכן.

ב"טעם הבת" בן לולו זהירה פחות, מתמסרת יותר למה שהשירה דוחפת אותה לעשות, והתוצאה היא ספר מרשים ומבהיל, שאפשר למצוא בו לא מעט שירים יפים ואכזריים. מה שאפשר לבן לולו בספרה החדש את ההעזה הזאת הוא ויתור על הניסיון לכתוב במישרין על בנה – שכן שם לאכזריות, כלומר לשירה, יש גבולות – והעמקת הדגש על ילדותה שלה. זה גם פירושו של שם הספר, "טעם הבת": הוא מדגיש את העובדה שבספר הזה המשוררת בוחנת את עצמה קודם כל כבת, ורק בעקיפין, אם בכלל, כהורה. ומתברר שהטעם הזה מר עד מאוד: מר כבת לאב, אך מר לא פחות כבת לאם, גם אם הוא מזכיר לפעמים שוקולד, כמו בשיר המצורף.

אילה בן לולו, טעם הבת, אפיק

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 3 במרץ, 2017 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון