לפני שאספר מה דעתי על "זהב אריות", ספרו השני של רועי חסן, אני חש צורך לומר משהו על עצמי, שישמש אולי כגילוי נאות. כשהתחלתי לכתוב לפני כתשע שנים את הטור "קורא שירה", ניסחתי השערה ביקורתית עקרונית שהיתה נבואית באופיה: קבעתי שהמהפכה הבאה בשירה הישראלית תהיה מזרחית. אחד מניסוחיה הראשונים של ההשערה הופיע ברשימה שכתבתי בפברואר 2008 על ספר הביכורים של אלמוג בהר. סיפרתי שם איך במהלך הקריאה בשיריו "לא יכולתי שלא לשקול שוב את ההשערה המקננת בשולי ראשי כבר זמן מה – ששם, בגל המזרחי החדש, מסתתר היום האוונגרד הפורה ביותר של השירה הישראלית". את הטענה ביססתי על שני שיקולים מרכזיים: ראשית על כך שכמעט כל ספרי הביכורים המשמעותיים שהתפרסמו בראשית 2008, כשהתחלתי לכתוב את הטור, נכתבו על ידי משוררים מזרחים, כיעקב ביטון, ענת זכריה, אלי אליהו ובהר עצמו; ושנית על עמדה עקרונית, המזהה בחוויית ההגירה לארץ ציר מרכזי וקובע בהתפתחותה של השירה הישראלית. וההשערה שלי היתה שמסיבות שונות משוררים מזרחים בני זמננו נוטים להיות קשובים למורשת ההגירה לארץ, על כאביה וסיבוכיה הטראגיים, הרבה יותר מאחיהם האשכנזים.
היום ברור שההשערה שלי התאמתה. מתישהו במהלך 2013 התחיל הצירוף "ערס פואיטקה" לחלחל לתודעה הציבורית, ומאז חלק אדיר מהדיון במצב השירה הישראלית עוסק בשירה המזרחית. התברר שבמה שכיניתי "הגל המזרחי החדש" אכן הסתתר "האוונגרד הפורה ביותר של השירה הישראלית", והוא כבר לא מסתתר אלא מכריז על עצמו בקול גדול. אני מודה שהצלחותיה של השירה המזרחית משמחות אותי. נעים גם לגלות שהחושים הביקורתיים שלי טובים, ואני יודע לזהות תהליכים ספרותיים בעצם התרחשותם. אבל עם השמחה באו גם גם צער ותסכול. כי במקביל להצלחתה של השירה המזרחית הופיעה נסיגה עצומה באיכות הדיון בערכה ובחשיבותה: הוא הידרדר להתקוטטות יצרית בין שני מחנות, ללא שום נכונות לבחון טיעוני נגד, להקשיב ולנסות להבין. קובעת רק השורה התחתונה: או שאתה בעדנו או שאתה נגדנו, ואם אתה נגדנו אתה אויב הדמוקרטיה והתרבות, הצדק והחוכמה. ובתנאים כאלה ברור למה עצם הדיון בשירה המזרחית ובמייצגיה הבולטים התחיל לעייף אותי. אני לא חסיד גדול של התקוטטויות, וגיליתי שלאחרונה אני נגרר אליהן שוב ושוב.
והשאלה הזאת, שאלת העייפות, היא הראשונה שחשבתי עליה כשקראתי את "זהב אריות". האם ייתכן שגם חסן התעייף מהמריבה הגדולה שליוותה את הצטרפותו לשירה הישראלית? ואולי המילה הנכונה בהקשר זה היא לא עייפות אלא "התרככות", מילה שהמשורר עצמו השתמש בה כדי לתאר את שיריו החדשים בראיון שפורסם לא מזמן ב"ידיעות תל אביב", תוך שהוא מסביר, בגילוי לב אופייני, שההתרככות אינה מקרית: היא קשורה לכך שחייו השתנו לטובה. הוא הפסיק להיות טבח, עבודה ששנא, והפך לאב: נולדה לו בת. ואכן, "זהב אריות" הוא ספר הרבה פחות זועם והרבה יותר שמח מספר הביכורים של חסן. מחציתו עוסקת בניסיון לעכל ולהבין את התהליך המפתיע שהוביל את המשורר מזעם וחוסר אונים לנחמה שבשירה ובאהבה, ומחציתו האחרת מתמודדת עם הרצון לתאר את האושר שבהורות בלי לקרוס למתיקות מופרזת. וכשזה מה שעומד במרכז שיריו החדשים של חסן, חוויות של לידה ולידה-מחדש, של נחמה אחרי כאב גדול, אפשר לקוות שמשתקף בהן סיכוי לפיוס אפשרי – אולי לא בקרוב, אבל מתישהו – בין מחנות ומגמות בשירה הישראלית. ודומה שהיום, יותר מתמיד, אנחנו זקוקים לתקווה הזאת.
רועי חסן, זהב אריות, טנג'יר
- רשימה של יותם ראובני, ב'הארץ'.
- אלעד זרט מראיין את המשורר בידיעות אחרונות.
- ד"ר חן מרקס על הספר ב-nrg.
- ראיון שערכה תחיה ברק עם המשורר ב- מאקו.
- לרשימה על 'הכלבים שנבחו בילדותינו היו חסומי פה'.