בספר שיריו השלישי, "היסטוריה", מקיים יונתן ברג את ההבטחות שפיזר בשני ספריו הקודמים, ומציע לקוראיו שירה מגובשת ובשלה שמנסה ללכת בגדולות. את האסטרטגיה שאפשרה את הקפיצה הזאת, משירה מבטיחה לשירה מקיימת, מתאר ברג במבוא שהוסיף לספר: הוא החליט שנמאס לו לכתוב שירה אוטוביוגרפית, כזאת שמתרכזת במשורר עצמו ובתולדות חייו, והוא מעדיף לכתוב שירה פתוחה יותר, כזאת שפונה החוצה, אל העולם, וליתר דיוק: אל מרחבי הזיכרון התרבותי שבהם הוא מקווה למצוא את מקומו כיוצר. וכך נולדה האידיאה המיוחדת של ספרו החדש, שאינו אלא מחזור שירים ארוך והומוגני למדי, בן 119 פרקים, המתיימר לשרטט את תולדות היהדות והיהודים מראשיתן התנ"כית-מיתולוגית, דרך מרחבי היצירה והחיים הפוסט-תנ"כיים ועד לשואה ולציונות.
"היסטוריה" הוא איפוא ספר שיש בו יומרה גדולה: לכתוב ראשי פרקים לאפוס גדול על תולדות היהדות והיהודים מבריאת העולם ועד ימינו. זוהי יומרה לא בלתי בעייתית, אבל רצוי להציב אותה בסוגריים כשקוראים את הספר, ולזכור שמדובר בתחבולה של משורר. במילים אחרות: כדאי לזכור שזהו ספר שירה שראוי לבחון כספר שירה, ולשאול אם יש בו שירים טובים. והתשובה היא שרבים משירי הספר יפים מאוד, וביניהם אפשר למצוא גם שירים יפים במיוחד, כמו השירים על קין והבל, דבורה הנביאה, הרמב"ם (שקטע ממנו מצורף לרשימה), עגנון ובובר. ויופים של השירים הוא כמעט תמיד מאותו סוג: יופי שמקורו בנחישותו של ברג לסגנן מיתוסים יהודים מוכרים היטב, לעדן או לחדד אותם, מתוך תקווה שאיפשהו ביניהם תסתמן גם דמותו שלו, ויתגלו האינטואיציות שלו כישראלי בן זמננו, השקפותיו ותולדות חייו. ניתן איפוא לומר שמה שמניע את ברג ב"היסטוריה" היא כמיהה גדולה להשתייך למסורת תרבותית תובענית מתוך רצון להשתקף ולהדהד בה.
ולכן, כששואלים מהי בדיוק המסורת הזאת, כלומר: מהי היהדות המשורטטת ב"היסטוריה", הדרך הטובה ביותר לענות היא לתאר את המשורר עצמו. למשל: לספר שברג נולד בהתנחלות פסגות למשפחה דתית-לאומית אך יצא בשאלה עם התבגרותו, ועם זאת נותר קשור בעבותות של רגש ומחשבה לקהילה שמגבולותיה חרג. במילים אחרות: הוא מורד מהסוג הנאמן, שנשאר בסביבה ומתעקש להמשיך את הדיאלוג. יתרה מזאת: הוא מייצג נקודת מבט שנעשתה מקובלת מאוד לאחרונה אצל אינטלקטואלים ישראלים צעירים, בעיקר כאלה שמחפשים את מקומם באקדמיה, נקודת מבט שאפשר לתאר כחילוניות חצי-רליגיוזיות או כרליגיוזיות חצי-חילונית, שאינה מתנכרת למסורת היהודית אלא מחפשת בה מסגרת ועוגן, ומוצאת אותם בדרך כלל בחסידות. כדאי גם להוסיף שאת הציונות הלוחמנית של פסגות החליף ברג בבגרותו בציונות מתונה יותר, שנוטה לחפש את שורשיה במורשתה של קהילה יהודית מסוימת מאוד: יהדות גרמניה ז"ל על זרמיה השונים, המשכיליים, ההומניסטיים, החוזרים בתשובה או הציוניים. ומתוך שלל הכוחות שהצבעתי עליהם – ההקשר הציוני, החינוך הדתי-לאומי, היציאה בשאלה, הלהט הכמו-חסידי וקרבת הרוח למורשת יהדות גרמניה – מתעצב הזיכרון היהודי שברג משרטט בספרו.
זהו זיכרון סולידי למדי, שלא לומר שמרני: מין ממוצע אלגברי של ציונות, יהדות והומניזם. אפשר אפילו לומר שברג מחפש בשיריו את נקודת האמצע הלאומית האבודה, זו שעל פי האגדה ניצבו עליה פעם ביאליק, אלתרמן או עמיחי, שלכל אחד מהם מוקדש שיר ב"היסטוריה". לא בטוח שהנקודה הזאת היתה קיימת אי פעם, אבל אפשר להבין את הצורך הנואש להמשיך לפנטז אותה, בעיקר כשהתוצאה היא שירה שאפתנית ומשוכללת כל כך.
יונתן ברג, היסטוריה, קשב לשירה