אלן גינזברג, יללה ושירים אחרים

פורסם בתאריך 23 בדצמבר 2016 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

אולי הוא לא היה גדול המשוררים האמריקאים – אמריקה כל כך גדולה, שעצם הביטוי "גדול המשוררים האמריקאים" נשמע נבוב מרוב יומרנות – אבל בעיני רבים הוא האהוב מכולם. ולא, ואני לא מתכוון למוזיקאי בוב דילן, אלא לידידו המופלא ממנו, והמבוגר ממנו בעשור ומחצה, המשורר אלן גינזברג (1926-1997).

אין הרבה תרגומים של גינזברג לעברית, ומבין מתרגמיו בולטים דווקא משוררים מרכזיים כזך ואבידן, שאיכות תרגומיהם אינה אחידה, אולי משום שתרגום כשלעצמו מעולם לא היה מבחינתם שליחות. כעת ראה אור מבחר שירים של גינזברג בתרגומו של מתרגם מנוסה, עודד פלד, שבמרכזו הפואמה הגיהנומית-מופלאה "יללה", שנכתבה ב1955, וקטע קצרצר ממנה מצורף לרשימה.

התרגום מצויין. פלד מצליח ליצור גרסה עברית יציבה ועם זאת מהדהדת ואסרטיבית לקולו האופייני של המשורר, לנשימותיו הארוכות והרחבות, לאנרגיות המתפוצצות שלו, ולחיבור המיוחד המזוהה איתו, שבין אימז'ים מלאי כוח לרטוריקה סדרתית, מתגלגלת, המנונית, לולאתית, לפעמים כמעט אינסופית במרחבי הענק שהיא יודעת לפרוש.

למה גינזברג אהוב כל כך? אולי דווקא בשל נכונותו המופלגת להיות תלמיד, למצוא לעצמו מורים, ללמוד, להקשיב, להיות מושפע – נכונות שלא פגעה במקוריותו אלא העצימה אותה, והפכה אותו למורה דרך, אבל מסוג מיוחד, פתוח, משוררי, קל תנועה. מקורות ההשפעה שפעלו עליו גלויים: שירת החזיונות המיסטיים של המשורר האנגלי ויליאם בלייק; שירת הרחבות והגברות של המשורר האמריקאי וולט ויטמן; שירה מודרניסטית צרפתית מרמבו עד אפולינר; האקספרימנטליות הפסיכדלית והספרותית של חבריו לדור הביט כג'ק קרואק וויליאם ברוז; משיכתו אל המיסטי שמצאה את סיפוקה במפגש עם מורי דרך בודהיסטים והינדואיסטים; הרדיקליות הנפשית והפוליטית של אמו הקומוניסטית. אלא שכל מקורות ההשפעה האלה נמזגו אצלו למין אחדות ניגודים מופלאה: למערבולת של כאב, זעם, טירוף ואימה ששירתו הצליחה להמיר – לא ברור איך, אבל ברור שזה בדיוק מה שגינזברג ידע לעשות – למעיין נובע של תשוקה, כמיהה, עונג, אור ואהבה.

כן, אולי זה מה שנפלא אצל גינזברג: הכישרון לגייס חומרים כואבים במיוחד לפואטיקה שהמניע שלה הוא שחרור – שחרור מיני, חושני, הומוסקסואלי, קווירי, תודעתי, רוחני, פוליטי – וזאת בלי להתכחש למעמקי האפלה וכאב. ושם בדיוק דמותו של גינזברג נעשית מושכת ומרתקת להפליא. לפרדוקס הזה יש ביטוי גלוי גם באחרית הדבר שפלד הוסיף למבחר, המדגישה את הזיקה העמוקה בין גינזברג לוולט ויטמן אך גם מציגה את שניהם כניגודים, שכן "אם אצל ויטמן זוהי צרחת שמחה משוחררת של מי שטווה במאה ה-19 את חזון הבניה של 'העולם החדש', הרי שגינזברג סוגר את המעגל ב'יללה' שלו, ויוצר אלגיית זעם של נביא חורבן."

יש לכאורה משהו הגיוני בהנגדה הזאת, שמעמידה את ויטמן המואר, נביא העולם החדש, כנגד גינזברג האפל, המנחית על התרבות האמריקאית נבואת חורבן, ובכל זאת ברור שמשהו בה שגוי מן היסוד: שהרי גינזברג לא סגר מעגלים אלא פתח אותם, לא התנבא על חורבן שעתיד להיות אלא על המאמץ הנחוץ כדי לקום מחורבן שכבר היה. מטרתו לא היתה לקונן על עבר אבוד אלא להצביע על שינוי הכיוון שעשוי להוביל ללידה מחדש, לידה שאכן התרחשה יותר מעשור אחרי כתיבת "יללה", בהתפרצותה והתגבשותה של תרבות הנגד האמריקאית בשלהי שנות השישים. אם כי צריך לקרוא את גינזברג כדי להיזכר בכך שהמשימה ההיא, להיוולד מחדש, היא מעגלית, כלומר סיזיפית, ולא תסתיים לעולם.

אלן גינזברג, יללה ושירים אחרים, תרגם: עודד פלד, הוצאת קשב לשירה

  • לרשימה על 'יללה' – הסרט.

תגיות: , , , ,

יום שישי, 23 בדצמבר, 2016 היכל התהילה, שירה מתורגמת

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון