גדעון טיקוצקי, דליה רביקוביץ בחיים ובספרות

פורסם בתאריך 2 בדצמבר 2016 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

חוקר הספרות גדעון טיקוצקי העניק לספרו על דליה רביקוביץ' את השם הפתייני במקצת "דליה רביקוביץ בחיים ובספרות", וזה אכן שם מושך, כי מי לא היה רוצה להכיר את המשוררת הגדולה מקרוב, כמו שהייתה בחייה, ולהיכנס למעבה הניסיון המיוחד כל כך, המר והמסתורי, שהצמיח שירים חכמים ופלאיים כל כך – או במילים פשוטות יותר: מי לא היה רוצה לקרוא ביוגרפיה טובה של היוצרת הגדולה – אלא שספרו של טיקוצקי, למרות שמו, אינו ביוגרפי אלא מחקרי. טיקוצקי אינו מנסה לעקוב אחר נסיונות חייה של רביקוביץ' אלא אחר תולדות יצירתה. אלה הן בעיקר המילים שהמשוררת הותירה אחריה, ולצידן המילים שנכתבו עליה או סביבה, שניצבות במרכז ספרו של טיקוצקי, ולא ההתנסויות שאולי, רק אולי, מסתתרות מעבר למילים האלה. למעשה, עצם השימוש של טיקוצקי במילים "בחיים ובספרות" הוא בעיקרו ביקורתי, שכן על פי טיקוצקי אין "בחיים" בלי מרכאות, ולא פעם הוא אפילו מנסה לשכנע שאצל רביקוביץ', ואולי לא רק אצלה, המרכאות מענינות לא פחות, ואולי יותר, מהחיים שנחבאים ביניהן או חומקים מהן.

אז מהחיים נוטה טיקוצקי להתעלם, או לפחות לעבור עליהם במין חזי-רמז וחצי-שתיקה, אבל למילים ולמרכאות, לעומת זאת, הוא בהחלט נותן כבוד. הספר עשיר במידע אמין ומרתק על פעילותה הספרותית של רביקוביץ, ובעיקר על ענפיה הפחות ידועים ונחשבים של הפעילות הזאת: רשימותיה כמבקרת ספרים בשנות השישים, הראיונות המודפסים והמוקלטים הרבים שהעניקה, תרגומי השירה והפרוזה שלה, פזמוניה וכו'. מטרתו של טיקוצקי, ומדובר במטרה ראויה, היא להציג את רביקוביץ' לאו דווקא כמשוררת הסבל והיתמות והאלימות והנשיות הפגועה וההתרסה הפוליטית שבהם נודעה, אלא כאינטלקטואלית אסרטיבית: אשת רוח וקובעת טעם, שעיצבה את הפרסונה הספרותית שלה באופן מחושב, כך שתתאים להשקפותיה הסדורות בשאלות של תרבות, ספרות ופוליטיקה.

הספר גם מעניק מידע פוקח עיניים, ולעיתים אף משעשע, הנוגע לעצם התופעה המהפכנית לזמנה,  של משוררת צעירה הממלאת תפקיד מרכזי במערכת הספרותית התזזיתית אך עדיין-גברית-במובהק של שנות השישים. היו לא מעט גברים שלא אהבו את זה, והם לא הסתירו את זעפם (אם כי לעתים קרובות הסתירו את זהותם באמצעות שמות עט, כמו המשורר משה דור, המתגלה בספרו של טיקוצקי כאחד מראשי רודפי המשוררות של הזמן ההוא). לרביקוביץ' מצידה הייתה נטיה להפוך את כתיבתה הביקורתית, למרות רצינותה העקרונית, לסוג של משחק מסכות מודע לעצמו, אולי קפריזי קצת, כראוי למשוררת מודרניסטית, אך בעיקר אירוני, משתעשע ומושחז.

ואת רביקוביץ' הזאת, המודעת לעצמה, המשתעשעת באופן מתוחכם בדמותה המיוחדת כמשוררת, בנשיותה וכו', מעמיד טיקוצקי במרכז ספרו. זוהי פרסונה, כלומר: מסכה, שטיקוצקי חושף באמצעות יצירתה הצדדית-לכאורה של רביקוביץ, יצירתה בביקורת, פרוזה, פזמונאות וכו', אם כי ברור שמטרתו היא להחיל אותה גם על יצירתה העיקרית, כלומר על שירתה. וכאן אולי מתעוררת בעיה מסויימת. ברור ששירתה של רביקוביץ' היא משוכללת להפליא, ומלאה באירוניות ובמרכאות מסוגים שונים, וטיקוצקי אומר הרבה דברי טעם בעניין זה, אבל יש בה גם קו טראגי מובהק, בלתי אירוני בעליל, שקשור לניסיון, להתנסות, לחיים בלי מרכאות, קו שאינו ניתן להכחשה. ובלי לגעת בקו הזה, גם אם קשה ומבהיל לגעת בו, אנחנו נותרים רק עם פני השטח של דמות המשוררת, כלומר עם מערכת סבוכה ומתעתעת להפליא של הסוואות, והעיקר מאיים ללכת לאיבוד.

גדעון טיקוצקי, דליה רביקוביץ בחיים ובספרות, אוניברסיטת חיפה/ידיעות אחרונות

 

תגיות: , , , ,

יום שישי, 2 בדצמבר, 2016 היכל התהילה, עיון ותיעוד

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון