במבוא לספרו החדש, "אומרים שממש יפה שם", טוען נתן זך שמדובר ככל הנראה בספר שיריו האחרון, "וזאת לא מפאת גילי כי אם מפני החשש שגם אם אכתוב עוד, ואפילו כהנה וכהנה, לא אובה לפרסמם בשנים שנותרו לי לחיות כאן." זוהי הצהרה משונה. אם יכתוב, למה שלא יפרסם? קשה שלא להיזכר בשיר ישן ואהוב שבו המשורר התנבא: "ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל. וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל בעיניים אחרונות את שלהלל לא יחדל."
נכון שההצהרה ההיא לא נתפסה בשעתה כהצהרה מחייבת, והיו אף שראו בה מופת לאירוניה של זך, כלומר לנטייתו לומר את ההפך ממה שהוא מתכוון אליו, אלא שבמהלך השנים היא הוכיחה את עצמה, ואפילו כעת, שנים רבות אחרי שהשיר פורסם, היא נשמעת הרבה יותר רצינית מהצהרתו החדשה, ההפוכה, על כוונתו לשתוק. למעשה, קשה להשתחרר מההרגשה שזך ימשיך לכתוב ולפרסם כל עוד יוכל.
וההתמדה הזאת מעוררת השתאות. זך כותב ומפרסם עוד ועוד, והוא ממשיך לכתוב ולפרסם גם אם שיריו כבר לא מעניינים במיוחד, גם אם ניכרת בהם עייפות גדולה, גם אם רבים מהם שחוקים ומרושלים עד כאב. והניגוד המשווע הזה, שבין חולשת השירים לבין המרץ שבו זך כותב ומפרסם אותם, אף הוליד בקרב כמה ממהלליו את ההשקפה שדווקא בצד הזה בשירתו, השחוק והמרושל, יש אמת, שכן מתוכו מובלט העיקר, והעיקר הוא עצם הנחישות להמשיך, להתמיד, לא לחדול, גם אם לא נותר עוד מה להלל, ואפילו מלאי הדמעות כבר נסחט.
והנה, דווקא לאורה של ההתמדה הנחושה הזאת, אי אפשר להכחיש שיש משהו רציני, מדאיג ומכמיר לב, בחששו של המשורר שמדובר בספרו האחרון. דומה שזך מתכונן לפרידה. זהו ספר ששייך לז'אנר מיוחד במינו: ז'אנר ספרי הפרידה. והעובדה שהשירים המכונסים בו אינם טובים במיוחד אינה מבטלת, מתברר, את הצורך בפרידה. אפשר לקוות, כמובן, שהחשש לא יתגשם, והפרידה תתגלה כפרידה מדומה, אלא שגם פרידה מדומה היא פרידה, וכמו שזך כבר הסביר פעם בשיר ישן ואהוב שלו: "כל פרידה היא מוות ומשהו מטעם המוות יש בכל פרידה."
והפרידה ניכרת בעיקר בעובדה המתמיהה ששיריו של זך תופסים פחות ממחצית הספר, ושאר החלל גדוש בשירים שאינם שלו. זה באמת חסר תקדים, שמשורר יקיף את שיריו בשירים רבים כל כך של יוצרים אחרים, וביניהם, אם למנות רק כמה, אלן גינזברג ואבות ישורון, לאה גולדברג ודליה רביקוביץ, אריה סיון ומשה דור, סמיח אל קאסם ומקסים גילן. ומכיוון שהשירים והמשוררים, למרות שכולם טובים וראויים, אינם מצטרפים לאמירה ספרותית מעניינת, מסתמן שמדובר במחווה אישית לחלוטין: מחווה של פרידה.
ואכן, הרושם הוא שזך הזמין את המשוררים האלה להתארח בספרו בדיוק כמו שמזמינים אורחים למסיבת פרידה: כדי להקהות את עוקץ הבדידות, ולפזר את החשש שהחיים הקרבים לקיצם לא היו אלא חלום. דומה שהוא גם מבקש מאורחיו חסות: שילוו אותו בדרכו אל הלא נודע על מנת להעיד לטובתו בבוא יומו. ושוב קשה שלא להיזכר בשיר ישן ואהוב של המשורר: "הקהל מתבקש לא לבכות. אחרי, אחרי. שירים ומנגינות מוזרות. לא לבכות כשהולכים בשורות אחרי, אחרי," אם כי בחלוף השנים התברר שהבכי דווקא מתבקש ואפילו רצוי, שהרי בספרו החדש מזמין המשורר את קוראיו לבכות איתו ועליו, ולהקדים את הקינה למוות עצמו.
נתן זך, אומרים שממש יפה שם, הוצאת הקיבוץ המאוחד
- עומר ולדמן על הספר ב'הארץ'.
- הספר באתר ההוצאה.
- לרשימה על 'מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה'.
- לרשימה על 'השירה שמעבר למלים – תיאוריה וביקורת (1973-1954)'.
- לרשימה על 'משנה לשנה זה'.
- לרשימה על 'כל השירים כרכים א-ג'.