אמירה הס, גלעד בליבי

פורסם בתאריך 22 ביולי 2016 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

כשכתבתי לפני כשנתיים על ספר השירים השביעי של אמירה הֶס, "כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות", הופצצתי בסדרת תגובות אוהבות וזועמות שהיו מבוססות על אי הבנה. המגיבים היו בטוחים שכתבתי על מישהי אחרת: על העיתונאית עמירה הָס. בלבול הזהויות הזה, בין אמירה הֶס, המשוררת ילידת בגדד שרבים רואים בה האם-המייסדת של השירה הישראלית הנשית-המזרחית, ועמירה הָס, בתם של ניצולי שואה (אביה יהודי-אשכנזי מרומניה, אמה יהודיה-ספרדיה מסרייבו) שקנתה את תהילתה בזכות נחישותה לתת ביטוי משוכלל לנקודת המבט הפלסטינית בעיתונות הישראלית, הוא לכאורה לא יותר משיבוש מטריד, הנובע מנטיית העברית הישראלית לטשטש הבחנות בין הגאים ותנועות. ובכל זאת מדובר בבלבול מעניין, שכן הוא מדגיש בדרכו הכמו-שרירותית דמיון בסיסי בין שתי הנשים המרשימות, הקשור לאתגר הגדול שכל אחת מהן מעמידה בפני השבטיות המובנית של החברה הישראלית.

נזכרתי בבלבול הזהויות ההוא כשקראתי את ספר השירים החדש של הס, "גלעד בליבי", הכולל שירי אהבה וזיכרון לבן-זוגה, קריין הרדיו עזרא הס, שממנו התאלמנה ב2010. נזכרתי בו כי סיפור אהבתם של אמירה לבית עינצ'י ועזרא הס הוא שיצר את הבלבול – הוא שהעניק למשוררת הבגדדית שם משפחה אשכנזי כל כך, ובעצם: יהודי-גרמני. הס כתבה שירים על עזרא גם בחייו, וזכור בעיקר מחזור השירים המרשים "באינקוויזיציה של ההיות" שנכתב בעקבות נסיעה משותפת של המשוררת ובן זוגה לגרמניה (אלמוג בהר כתב עליו מאמר מעניין שאפשר למצוא ברשת, גגלו ותמצאו). לא מוצאו היהודי-גרמני של בעלה הוא שעמד במרכז המחזור ההוא, אלא דווקא הזדהותה העמוקה של המשוררת עצמה עם קורבנות השואה: הזדהות שהתבססה הן על תחושה חריפה של אחדות גורל יהודית וכלל-אנושית, והן על חוויותיה שלה כקורבן של גזענות, דהיינו על זכרונות ילדותה כפליטה עירקית בישראל של שנות החמישים.

שם, במחזור ההוא, ממש כמו בשירי ספרה החדש, חשפה הס את כוחה היצירתי המיוחד, שאינו אלא הכוח לבטא בעוצמה יוצאת-דופן את הקרעים שמתוכם נולדה החברה הישראלית, בלי לקפח את הצורך לאחות את הקרעים האלה בשפתה אפופת הסוד, ובעיקר בפרסונה החידתית שלה כמשוררת. בדרך זו מעניקה הס לבשורת השירה הישראלית המזרחית את אחד מדפוסיה המופתיים. בעקבות הס ניתן לומר שבמיטבה זוהי שירה שמצליחה לחדור – עמוק יותר מהשירה האשכנזית בת-זמנה – אל תשתיתו האוניברסלית של הגורל האנושי הקרוע. לכל משורר/ת, מלסקר-שילר ועמיחי עד ביטון והס, יש זהות אתנית ומורשת תרבותית פרטיקולרית. אלא שלעיתים, בשל נסיבות היסטוריות, מורשת מסויימת מצליחה לשקף טוב מאחרות את המכלול, וזה בדיוק מה שקרה לשירה הישראלית-מזרחית בעשורים האחרונים.

ובחזרה ל"גלעד בליבי". בגב הספר כתוב, ובצדק, שזהו "ספר השירים האישי ביותר של הס". לא שהס נמנעת מלחבר בו בין סיפור אהבתה לבעלה לבין הדרמה הגדולה שעומדת בבסיס שירתה, הלא היא דרמת ההגירה מעירק לישראל, אלא שהיא יודעת גם להפריד בין שני הסיפורים, ובכך בדיוק טמון כוחו המיוחד של הספר. הס נאמנה מבחינה זו לעיקרון היסוד שלה: עיקרון הסוד והחידה. הרעיון שניצב בבסיס הספר הוא בערך כזה: כן, עזרא היה מי שאהבתו ניחמה את המשוררת על קרע העקירה, הן מעירק והן מבית הוריה, אלא שהנחמה היתה חלקית וקרועה ואפופת סוד כשלעצמה, נחמה שעיקרה ברית בין גולים ונודדים העולים לרגל זה אל זו, ודווקא בשל כך היא ממשיכה לפעול את פעולתה המנחמת גם אחרי מותו.

%d7%94%d7%a11אמירה הס, גלעד בליבי, הוצאת גמא

  • לרשימה על הספר 'כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות'.

תגיות: , , ,

יום שישי, 22 ביולי, 2016 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון