מרדכי גלילי, רציתי לרשום נוף אחר

פורסם בתאריך 29 ביולי 2016 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"רציתי לרשום נוף אחר", ספרו הרביעי של מרדכי גלילי, הוא מבחר מקיף מספריו הקודמים בתוספת שלושה מחזורי שירה חדשים, ויש בו שירים מגוונים למדי שנכתבו במשך יותר מארבעים שנה. אלא שמשהו משונה קרה למשורר בדרכו לדחוק את שירתו על כל תולדותיה אל תוך ספר ייצוגי אחד: השירים איבדו את עצמאותם והפכו לפרקים ביצירה חדשה, שאפשר לאפיין כרומן אוטוביוגרפי-בלשי הכתוב ברובו בשורות-שיר ובמקצתו במסמכים לא שיריים, בעיקר מכתבים. לרומן יש גיבורה מובהקת אחת – אמו של המשורר, מיה, שהתאבדה בילדותו – ולצידה צמד גיבורי משנה: המשורר עצמו, שהתאבדותה של אמו הוסתרה ממנו במשך זמן רב, והוא נאלץ להפוך למין בלש פואטי המתחקה כל חייו אחר מות האהבה האמהית; ואביו של המשורר, יהודה, שמילא תפקיד מרכזי בקונספירציית ההסתרה והכיסוי.

היצירה בכללותה מופלאה ממש. למי שייכנס לתוכה מובטח מסע מרתק, אם כי סבוך במקצת, אל תוך תבנית חייו ושירתו של גלילי כפי שהתהוו בצל התאבדותה של אמו – מסע השזור שוב ושוב ברגעים נדירים של גילוי והתגלות: רגעים שבהם אימת הריקנות הגלומה בהתאבדותה של האם נפתחת פתאום, פוערת את פיה הרחב, והכל צולל לתוכה בתנועה עדינה להפליא, חסרת משקל כמעט, שיש בה שילוב עוצר נשימה של צער ויופי. יש משהו נשגב ב"רציתי לרשום נוף אחר", וכדאי לקרוא את הספר כדי לגעת בו, שכן רק בנגיעה הזאת נחשפת בשורתו הפואטית של גלילי: מטרתו היא לתרגם חוויה אוטוביוגרפית בלתי נסבלת, הכרוכה באובדן שאי אפשר לשאת, ליצירה ספרותית שיש בה עדינות מופלגת לצד סבלנות מסתורית, מין נכונות לשייף ולהחליק את חומרי הצער והזעם עוד ועוד עד שיזכו לביטוי מגובש ככל האפשר, דייקני והרמוני גם יחד: "איפוק – מיתר / שמשמיע ניגון מר."

כדי לסגל את שיריו לתפקידם החדש כפרקים ביצירה אוטוביוגרפית מאוחדת – ובעיקר כדי לסגל לכך את שיריו משנות השבעים, שלא עסקו בהוריו אלא ברמז – עשה גלילי שני מעשים מרחיקי-לכת של עריכה עצמית. ראשית: הוא ערך בכבדות את השירים עצמם. כשמשווים את הנוסחים המקוריים לנוסחים החדשים המסקנה חד-משמעית: העריכה פוגעת פגיעה קשה ביופים של השירים הישנים, בעברית הגמישה והקצבית שלהם, ובעיקר במיניות הנעורים החושנית והאינטנסיבית שמתוכה הם התעצבו. זוהי עריכה שמטרתה היא סטרליזציה, ובעברית: עיקור, כלומר החלקת כל החספוסים והבליטות לטובת פני שטח הומוגניים ככל האפשר, ובמובן זה העריכה ממלאת בנאמנות את תפקידה: היא מטשטשת את ייחודם ומורכבותם של השירים הישנים כדי שיוכלו להשתבץ ללא הפרעה במכלול החדש, ולהשתעבד לתפקידם החדש כמגלמי האבל האינסופי על האם. זוהי עריכה בעייתית למדי, שמשחיתה כדי להכשיר ומקלקלת כדי לתקן.

ומעשה העריכה-העצמית השני שעשה גלילי הוא לסדר את השירים ברצף חידתי, שפוגע בכל ניסיון לארגן את הספר בתבנית ליניארית שמתקדמת מעבר לעתיד. הספר מאורגן כמבוך, לבירינת של תזוזות הלוך-ושוב במרחב ובזמן, שתפקידן לכסות ולגלות את העיקר במין תנועת נדנדה מהפנטת. תנועת הנדנדה מגיעה לשיאה סביב עמ' 189, ובדיוק שם, כשהחידה הבלשית מתפענחת לכאורה, אפשר להמשיך לקרוא את הספר בשתי תנועות מקבילות: הלאה, אל סופו, כדי לפרש ולדייק את מה שהתגלה כבר, או בכיוון ההפוך, בחזרה להתחלה, מתוך ניסיון לעקוב אחר מנגנוני ההשתקה וההסוואה שאפשרו את המסע כולו, שהרי במנגנונים האלה תלוי יופיו המיוחד, המאופק כל-כך, של הספר כולו: מעבר לאם מסתתר האב, שעיצב בשתיקותיו את חידת מותה.

%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%99

מרדכי גלילי, רציתי לרשום נוף אחר, מוסד ביאליק

תגיות: , , , , , ,

יום שישי, 29 ביולי, 2016 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על מרדכי גלילי, רציתי לרשום נוף אחר

אוולין כץ
5 באוקטובר 2016

שיא מרגש
סקירה מאד יפה

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון