יותם ראובני, נחיל

יותם ראובני הוא סופר ומשורר ותיק שבנעוריו מילא תפקיד חלוצי בהתהוות הקול ההומוסקסואלי בספרות הישראלית, בעיקר בספרו "בעד ההזיה" שפורסם ב1978, אבל מאז הלך ונדחק, ואולי דחק את עצמו, אל שולי התודעה הספרותית. הוא ניתק את רוב קשריו עם מו"לים ממסדיים, וצלל לתוך עבודה ספרותית קדחתנית מאוד, הן כפרוזאיקן והן כמתרגם, שפורסמה ברובה בהוצאת הספרים העצמאית שהקים, "נמרוד", וזכתה למעט מאוד קוראים. לאחרונה חידש ראובני את  קשריו עם העולם הספרותי, בין השאר עם הוצאת "קשב לשירה", ובתוך כך חידש את נוכחותו כמשורר. ב2013 ראה אור מבחר מרשים משיריו, "שירים 1970-2012", וכעת מתפרסמת פואמה חדשה שלו, "נחיל", המוצגת בדש הספר כ"יצירתו השירית המקיפה והשאפתנית ביותר" של ראובני.

"נחיל" הוא פואמה בפרוזה, וליתר דיוק: פואמה נבואית. מדובר בנבואת חורבן. ראובני מתנבא ב"נחיל" לא רק על חורבנן של מדינת ישראל והחברה הישראלית אלא גם על חורבנו של העם היהודי כולו. גיבור הפואמה, שהוא גם הדמות שדוברת בה, מכונה "הנחיל היהודי-ישראלי". זוהי מין דמות אלוהית-שבטית צינית וזללנית, שמשתלטת על תודעתו של המשורר ומדברת דרכו כמו שהאל התנ"כי נהג לדבר דרך נביאיו. הזיקה בין "נחיל" לשירה הנבואה התנ"כית גלויה מאוד, ומגיעה לשיאה בשורה שחותמת את הפואמה, הלקוחה מ"שירת האזינו" של משה: "אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל".

הזיקה לנבואה התנ"כית רומזת שמתוך החורבן תבוא אולי גם גאולה, שכן מי שימחץ עתיד גם לרפא, אלא שראובני מתאר אך ורק את החורבן, ובעצם שולל את אפשרות הגאולה. כוחו של הנחיל, כך מובהר בפואמה, מתמצה בכוח הנדידה וההתנחלות שלו: ממצרים לכנען, מירושלים לבבל וכך הלאה, עד לנדידה האחרונה: הנדידה הציונית לפלשתינה. אלא שלמרבה הצער יעדי הנדידה אזלו, בין השאר משום שמה שמכונה בפואמה "הנחיל האיסלאמי" עתיד לשטוף את העולם כולו, ולא להותיר שום מקום פנוי לנדידה או התנחלות חדשה.

"נחיל" הוא כמובן פרודיה על נבואה, אם כי פרודיה מסוג מיוחד, כזה שטורח להסוות את אופיו הפרודי: מעין חיקוי מוקצן של הדגם הנבואי שמכשיל את עצמו במתכוון. ראובני ליקט את הקלישאות הכי ירודות ונפוחות של הפרשנות הציונית-עכשווית לתולדות העם היהודי, ברא מהן בכישרון רב דמות ספרותית, נפח בה חיים, והניח לה לפטפט את עצמה לדעת, כלומר: להתנבא על מותה שלה. "נחיל" דומה מבחינה זו לאחד מספרי הנבואה התנ"כיים היפים והחידתיים ביותר: ספר יואל. כמו "נחיל" גם ספר יואל נכתב, כך אפשר לשער, כטקסט ספרותי, פרודי וביקורתי במגמתו, הלועג לחדוות החורבן והגאולה של תמונת העולם הנבואית. וכשם שרוב קוראי ספר יואל מפספסים את הפרודיה, סביר להניח שגם רבים מקוראי "נחיל" יתייחסו לנבואות המנוסחות בו ברצינות.

אבל התייחסות רצינית כזאת מחמיצה את העיקר, והעיקר הוא לא דמות האל, זה שמכונה "הנחיל", אלא דמותו של הנביא או המשורר שמעניק לו חיים, המכונה בפואמה "היחיד". ואכן, הצדדים המעניינים ביותר ב"נחיל" הם אלה שעוסקים במשורר עצמו וביחסיו הסבוכים עם הקולות האלוהיים שמחלחלים בו. דומה שתפקידם הוא להעניק משמעות לנוסחה מסתורית מספר הושע: "אוויל הנביא, משוגע איש הרוח", שאחת הדרכים לפרש אותה היא: כשהתודעה הלאומית הולכת ונטרפת, גם למשוררים אין ברירה אלא להיטרף יחד איתה. רק פרשנות כזאת, נואשת ומרירה מיסודה, יכולה לגאול את "נחיל" מיומרותיו הנבואיות, ולהעניק לו תוקף אחר: פואטי, אסתטי, ביקורתי.

יותם ראובני, נחיל, קשב לשירה

• ראיון שערך דוד (ניאו) בוחבוט עם המשורר, ב'הארץ'.