אלמוג בהר, שירים לאסירי בתי הסוהר

פורסם בתאריך 20 במאי 2016 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

אלמוג בהר הוא אחד המשוררים המשוכללים ביותר בדורו, דור המשוררים שהתחילו לכתוב בראשית האלף השלישי. כשכתבתי על ספרו הראשון, "צמאון בארות", כיניתי את השכלול הזה "רהיטות אינטלקטואלית", והצבעתי על כשרונו המיוחד של בהר לפתח בשיריו טיעונים הגותיים שיש להם השלכות פוליטיות ותרבותיות רחבות, בלי לאבד את הזיקה למעמקיה הבלתי מודעים של השפה והשירה. הצד האינטלקטואלי בשירתו קשור לרגישותו לכמה מהכרעות-היסוד שעיצבו את השירה העברית החדשה: מצד אחד לחילונה של העברית, כלומר להתנכרותה למורשתה הדתית, ומצד שני להתבצרותה כשפה לאומית אחת ויחידה, כלומר להתנכרותה לשפות יהודי הגולה, כיידיש או ערבית. נחישותו של בהר להתגבר על צמד ההתנכרויות האלה היא הכוח המניע הגלוי של שירתו, ובספר החדש, השלישי, "שירים לאסירי בתי הסוהר", היא זוכה לביטוי אסרטיבי מאי פעם. אלא שבד בבד פעילים אצלו גם מניעים פחות גלויים, והם פורצים כעת אל פני השטח של שירתו.

המקור לשינוי הוא אבהותו של בהר, הולדת בנו הבכור, אבהות שפירושה הוא הקמת משפחה או הקמת בית. הצורך להקים בית ולשמור עליו בולט גם בשיריו הפוליטיים, המוקדשים בעיקרם למאבק למען הדיור הציבורי ולמאבקים למען פלסטינים המנושלים מבתיהם. ומה שמתברר בשירים החדשים הוא שהמתח הפנימי שמפעיל את שירתו הוא מגדרי, מתח שמתורגם אצלו, בצדק או לא, למתח בין אם ואב. האם היא הבית שעליו צריך להגן. האב הוא מי שהחריב את הבית הזה והקים תחתיו בית סוהר מנוכר ומבוצר, חד-לשוני, חילוני ולאומני עד זרא.

האם, בעיני  בהר, מזוהה עם מעמקי הנפש והגוף, המתוארים בספר שוב ושוב כהוויה תת-מימית,  מחבקת כרחם, רחבה ועמוקה כאוקיאנוס. בשירים שפותחים את ספרו, אלה שמוקדשים להולדת הבן,  מתוארת רעייתו של בהר בדיוק כך: כאם גדולה, רחם כמו-אלוהי, ים רחב ועמוק. תשעת חודשי ההריון מתוארים כ"עידן הפרה-היסטוריה המימית", עידן שבו היינו כולנו דגים. בשיר "יום אחד" מצייר לעצמו בהר את אחרית-הימים כעידן שבו נחזור כולנו לים ונהפוך שוב לדגים, כלומר: לנשים, רעיות, אמהות. בשיר "איך להעלם בגופה של אישה" מתאר בהר לא את רעייתו אלא את היפוכה, כלומר את הנשים האחרות, הזרות, שעליהן ויתר כשקידש אותה, וגם אותן הוא מתאר במונחים של צלילה מסוכנת במים עמוקים. ואפילו בשירתו הדתית, כמו בפיוט "בקשה על הנשמה" הכתוב בגרסה מרוככת של עברית ימי-ביינימית, מתגלה הכמיהה לרחם כמניע שעומד בבסיס הכמיהה לאלוהים. הנשמה, לדבריו, היא "כתינוקת נדהמה/ שרק יצאה את רחם אמה/ ועולמך עדיין אינו עולמה/ עומדת מול מלכותך העצומה/ מבקשת לשוב נעימה/ אל אמה אל רחמה."

האב אצל בהר הרבה פחות אידילי, הרבה יותר סבוך ומפוצל. הוא מייצג הן את חורבן הבית והן את בית הסוהר שהוקם על חורבותיו, ומתוך כך את נחישותו הנואשת של הבן שהפך לאב – בהר עצמו – להרוס את בית הסוהר ולחשוף את יסודות הבית שנקבר תחתיו. שוב ושוב נעים שיריו בין שני הקטבים:  קוטב של קינה וזעם המופנים לעבר דמויות אב, וקוטב הפוך של רוך אינסופי, רצון להתמזג ולהתערבל, להידמות ככל האפשר לאם. אפשר לטעון כנגד בהר, ובצדק, שחלוקת התפקידים המגדרית שהוא מתווה בשיריו היא לא בדיוק פמיניסטית, אבל נדמה לי שהעיקר הוא במקום אחר: בגילוי שבשירה הישראלית לכל גוניה מתנהלת כעת מערכה בין מורשת האם ומורשת האב, ושבמערכה הזאת מתייצב בהר לימין האם.

בהר

אלמוג בהר, שירים לאסירי בתי הסוהר, אינדיבוק

תגיות: , , , ,

יום שישי, 20 במאי, 2016 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על אלמוג בהר, שירים לאסירי בתי הסוהר

דוד אדלר
6 ביוני 2016

מאמר רהוט עם אבחנות לשוניות מעניינות, כמו: "הצד האינטלקטואלי בשירתו קשור לרגישותו לכמה מהכרעות-היסוד שעיצבו את השירה העברית החדשה: מצד אחד לחילונה של העברית, כלומר להתנכרותה למורשתה הדתית". ודוק, אין זה בדיוק "חילוני" מול "דתי", כי אין פה עניין של אמונה, אלא יותר "בן ימינו" מול "רבני, מדרשי" וכו'

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון