הו! 12

פורסם בתאריך 29 בינואר 2016 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

לא מעט משוררים ששירתם אהובה עלי משתתפים ב"הו!" החדש, ולכן השתוממתי כשגיליתי שרוב השירים הכלולים בו נראים לי נטולי חיים או מאולצים, כאילו משהו במנגנון הפעולה של כתב העת, באופן שבו השירים נבחרים ונערכים ומסודרים, נוטל מהמילים עצמן את חיותן. הקושי ליווה אותי גם כשקראתי משוררות מצויינות כדליה רביקוביץ (ששירים גנוזים שלה מתפרסמים בגיליון) וחדוה הרכבי, נעם פרתום ואנה הרמן, והתפשט למשוררים פחות מוכרים. היתה לי הרגשה שגם כשהשירים טובים, משהו ב"הו!" מצליח להבליט דווקא את הפוזה הספרותית שלהם: את המאמץ, המסכה, העמדת הפנים, בעוד השירה עצמה מסתתרת או מתערפלת.

למרבה המזל הטקסט שפותח את "הו!", מאמר רהוט ויפה מאת הסופר משה סקאל, מסביר איך זה קורה, ומתאר במילים מפורשות את האידיאולוגיה שעומדת בבסיס תחושת הריקנות שמלווה את כתב העת. יש משהו מפתיע בתחושה הזאת, שכן אי אפשר להטיל ספק באיכותו של "הו!" או במקצוענות הספרותית שלו. נדרש הסבר אחר לתופעה, וסקאל מספק את ההסבר.

המאמר של סקאל מנוסח אמנם כטיעון נגד ערס פואטיקה, אבל זה דווקא הצד הפחות מעניין שלו, שכן אינספור מאמרים ופוסטים וטוקבקים כאלה פורסמו בשנה האחרונה. הרי כמעט כל דעתן בעולם הספרותי ומחוצה לו חש צורך לתקוף את ערס פואטיקה. מה גם שכל המקטרגים, וביניהם סקאל, משננים אותה טענה חלולה להכאיב ושגויה בעליל: ששירת ערס פואטיקה לא די "תרבותית". שהיא ערסית אך בכלל לא פואטית.

אז מה כן מעניין במאמר? מה שמעניין, ומלמד משהו על "הו!" עצמו, הם המושגים שבהם סקאל בוחר לאפיין את החטא הקדמון של משוררי ערס פואטיקה. לטענתו הבעיה היא שבשירתם יש יותר מדי "כאן ועכשיו", כלומר יותר מדי הווה חי ונושם, פצוע, חבול, משתוקק, מתקוטט, מקרטע, חנוק מזעם, ופחות מדי עבר או זיכרון תרבותי, כלומר פחות מדי הדים ואלוזיות למסורת הגדולה של השירה העברית והעולמית. יש בה, בקיצור, יותר מדי חיים ופחות מדי קולטורה.

כדאי להבהיר שהקביעה העקרונית של סקאל תקפה: אין שירה בלי שפה וזיכרון תרבותי שמעניקים לה עומק ומשמעות. אבל זוהי רק מחצית מהאמת, שכן גם ההפך נכון: אין שירה בלי הווה שמפיח בזיכרון הזה חיים ולפעמים גם בועט בו. וזאת בדיוק הבעיה עם "הו!", כתב עת שארוג כמעט כולו מזכרונות תרבותיים, כלומר מהדים, צללים, בבואות או שיבוטים של עבר מוכר לעייפה, מין גרסה מאובנת של אירופה, אך אין בו כמעט שום רגישות או מחוייבות להווה. והשיבוטים כל כך דומיננטיים, עד שגם השירים הטובים הכלולים בו, כמו השיר של בסקין שמצורף לרשימה, נתפסים במבט ראשון כמו הד למשהו שכבר שמענו, ונחוץ מאמץ כדי לבודד אותם מההקשר ולזהות את יופים.

והדבר בולט במיוחד במדור "הפנים החדשות" של כתב העת. אין ספק שמתרוצץ שם הרבה כישרון ומסתמנים הרבה רגשות סבוכים וקונפליקטים אינטלקטואליים שמחפשים צורה, אבל הסיכוי שהצורה הזאת תימצא ב"הו!" קטן למדי, כי רוב משתתפי המדור לכודים במין סד משונה שנהוג לכנות "חרוז ומשקל". אלא שלא מדובר בחרוז ומשקל, אלא בפרשנות חד-ממדית, מגבילה ומצמצמת, של המרחבים המוזיקליים הגדולים שחרוז ומשקל במיטבם עשויים לפתוח: פרשנות שתובעת מהחרוז והמשקל לחנוט את עצמם, רצוי בחליפות אירופאיות מראשית המאה שעברה. וסקאל מסביר במאמרו למה: כי ב"הו!" מאמינים שהעדר חיים הוא סימן הכר של "איכות", של "תרבותיות", של "שירה טובה", כזאת עם טעם של פעם.

baskin

סיון בסקין

הו! גיליון 12, דצמבר 2015, עורך: דורי מנור, הוצאת הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 29 בינואר, 2016 כתבי עת

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון