שני ספריה הראשונים של המשוררת אורית גידלי, שמנהלת יחד עם הסופר אשכול נבו את "סדנאות הבית", בית ספר לכתיבה יוצרת, התקבלו בסקרנות ובאהבה, אבל ברור שבספרה השלישי, שראה אור זה עתה, משהו בשירתה מתבהר ומתגבש, נעשה צלול ואסרטיבי, כאילו המשוררת המתלמדת, המבטיחה, הפכה בבת אחת למשוררת מנוסה, כזאת שמקיימת את הבטחותיה. ספרה החדש מציב אותה בחזית השירה הישראלית, בעיקר בזכות דרך שבה היא מתמודדת עם אחד האתגרים המרכזיים של שירת ההווה: כיצד לברוא מתוך מסורת השירה, שהיא גברית בעיקרה – מסורת של אבות ובנים – מסורת חדשה: את שירת האם הכותבת.
בעקבות "ערש" אפשר להכליל ולומר שגידלי כותבת שירה שעסוקה שוב ושוב באותה סוגיה: בבחינת היחסים הדו-משמעיים בין חיים ומוות, אהבה ומוות, אמהות ומוות. יש כאן בעצם שלוש חידות – מהם חיים? מהי אהבה? מהי אימהות? – שפותרות זו את זו באמצעות מעגל קסמים שגברים רבים, ולא רק גברים, היו רוצים למצוא דרך להחלץ ממנו: חיים הם אהבה, אהבה היא אמהות, אמהות היא חיים. אבל שוב ושוב מתברר שמה שמפריד ומחבר בין החידות, מה שהופך אותן לחידות, מה שגורם להן להישאל ולתבוע פיתרון – כלומר: הופך אותן לשירה – הוא המוות.
כמו ב"סמיכות", ספרה הקודם של גידלי, כך גם בספר החדש, המתח הבסיסי שמתוכו נכתבים השירים היא המתח בין מות האם לחיי האם, בין יתמות לאימהות. אלא שבספר הקודם היה משהו שהבטיח את ההפרדה בין הרשויות, כי היו שם בעצם שתי אימהות: האם המתה: "היא", והאם החיה: "אני". גידלי ביססה את הספר ההוא על נסיון חייה: היא נישאה לאלמן ואימצה את בתו, והיה משהו אמיץ, מפוכח, כמעט אכזרי בפכחונו, באופן שבו נסיון החיים הזה תורגם לשירה. כי התברר לגידלי שכאשר היא כותבת שירה – כלומר: כאשר אם כותבת שירה – אין לה ברירה אלא לכתוב על מותה של אם אחרת: זו שקדמה לה.
מי זאת "האם שקדמה לאם"? קודם כל האם המוכחשת והמושתקת של מסורת השירה הגברית, וכדי ללדת את האם מחדש – כדי ללדת אותה כמשוררת – אין לאם הכותבת ברירה אלא לקונן ולנחם על מותה של האם ההיא, ובמידה מסויימת גם לסרב להתנחם עליה. והאתגר הזה מסתבך בספר החדש, משום שהפרדת הרשויות שאפיינה את הספר הקודם מתערערת בו. מתברר שלפעמים האם המתה והאם החיה היא אותה אם. והאם הזאת, החיה, המתה, היא אמה של המשוררת.
כל שירי "ערש" מצטרפים לפואמה אחת שמגוללת סיפור אחד: את סיפור התמודדותה של גידלי עם מות אמה. השירים נחלקים לשלושה סוגים: אלה שמתמודדים עם המוות הקרב כשמתברר שהאם גוססת; אלה שמתמודדים עם המוות עצמו; ואלה שמתמודדים עם עבודת האבל והנחמה שבאה בעקבות המוות. ומה שמפתיע בפואמה, מה שמעניק לה את כוחה המיוחד, הם היחסים הסבוכים בין שלושת המימדים האלה. גידלי מלמדת אותנו שההבחנה ביניהם היא הכרחית ובלתי אפשרית גם יחד. הכרחית כי אין לנו ברירה אלא להפוך את המוות לסיפור, לחוות אותו שלב אחרי שלב: לפני, תוך כדי, אחרי. בלתי אפשרית משום שכאשר אנחנו הופכים את המוות לסיפור, לחידה שיש או אין לה פיתרון, אנחנו בעצם מתנכרים למוות: נמלטים מפניו אחוזי אימה אל מרחקי חיינו הנמשכים, לכאורה, לנצח. ולהיות "אם כותבת" פירושו אולי: ללמד אותנו איך לחיות בין הקטבים האלה, מוות וחיים, בלי לחפש אב או פטרון שיבדיל ויכריע ביניהם.
אורית גידלי, ערש, הקיבוץ המאוחד
- הבלוג של אורית גידלי.
- שירים נוספים מתוך הספר.
- לרשימה על 'סמיכות'.