כדי לחוש בייחודה של בתאל קולמן כמשוררת, בחידוש שיש בשירתה, צריך לעצב סוג חדש של קשב, שכרוך אולי בידיעתן של כמה עובדות מפתיעות על תולדות השירה, למשל: של העובדה ששירת אהבה זוגית, כזאת שיש בה שני קולות נבדלים שמצליחים להידבר זה עם זה מתוך חופש ושיוויון – כמו, נניח, ב"שיר השירים" – היא היוצא מן הכלל בתולדות השירה ולא הכלל. שירת האהבה, ומבחינה זו אין הבדל בין שירה מסורתית למודרנית, מבוססת כמעט תמיד דווקא על העצמה של אחד הקולות, בדרך כלל של המשורר עצמו. האהוב, לעומת זאת, למרות הנטייה להלל ולקדש אותו, ולהתייחס אליו כסמכות שבכוחה לצוות, להחריב ולגאול, מתגלה ברוב המקרים כצילו של המשורר: השתקפות חיצונית ובלתי תלויה כביכול – רק כביכול – של תשוקותיו ופחדיו.
אצל קולמן זה אחרת. המניע של שירתה הוא להתוות מרחב פנימי, סודי למחצה, שבו קולה שלה וקולו של בן זוגה ייפגשו זה בזה פנים אל פנים, ומתוך המרחב הזה ולמענו היא כותבת. אפשר לומר שאצל קולמן האהבה הזוגית קודמת לשירה. לשאלה "מי כותבת את מי – השירה את האהבה או להפך?" התשובה המקובלת היא "מה זאת אומרת? ברור שהשירה היא הכותבת והאהבה היא הנכתבת," ואילו תשובתה של קולמן היא: "אולי, ובכל זאת להפך."
וכך בדיוק, בכיוון ההפוך, צריך לקרוא את שיריה. כי השינוי ששירתה מנסה לעצב עדין מאוד, ומבוסס על ערעור ההבחנות המקובלות בין "אני", "אתה", "אנחנו" (שבשירת אהבה זוגית פירושו הוא בעצם "שנינו"). אספקט חשוב של הערעור הזה קשור לכך שקולמן היא משוררת דתית מיוחדת במינה, שבניגוד למשוררים אחרים שצמחו כמוה בכתב העת הדתי-לאומי "משיב הרוח", חשוב לה לחדד את ההבחנה בין שירת חול לשירת קודש, ולהרחיק את שירת האהבה, החילונית בבסיסה, ממסורת התפילה. התפיסה המקובלת היא שמדובר במין תאומות סיאמיות: תפילה היא שירת אהבה המופנית לאל, ואילו שירת אהבה היא תפילה המופנית לבשר ודם. קולמן כופרת בתקבולת הזאת. בעיניה היחס בין אהבה לתפילה הרבה פחות תמים, והיא מבינה שאהבה יכולה להתחיל רק כשהתפילה נגמרת. רק כשה"אתה" האלוהי של התפילה נעלם לטובת המרחק השביר והיצירתי שבין "אני" ל"אנחנו", אפשר לאהוב.
הציר שסביבה האהבה הזוגית נבנית אצל קולמן קשור לכמיהה ולקושי להרות וללדת. בספר הביכורים שלה מובלע סיפור, על זוג אוהבים שרוצה להפוך לזוג הורים, מתקשה מאוד לעשות זאת, ונסחף לתוך דרך היסורים של הציפיה, התפילה, סוד העיבור, טיפולי פוריות וכו'. יש הפי אנד, ילדים נולדים, אבל הקושי להרות וללדת הוא סימן לקושי בסיסי יותר, ולכן הוא מעצב את נקודת המבט העקרונית של הספר כולו. השאלה היא בעצם: מה מקומה של האהבה הזוגית בין כל מה שמאיים לפורר אותה מבפנים ומבחוץ: הורות, משפחה, עבודה, אלוהים, תפילה, מגדר, מין, גוף, כמיהות לא ממומשות, כל האבק הזה, כל עבודת הקודש הבלתי פוסקת של החיים?
חלק מכוחו של הספר מבוסס על כך שהתשובה לשאלה הזאת משתנה משיר לשיר. אהבה, כך מתברר, דורשת עיבוד יצירתי מתמיד של המרחק בין "אני" ו"אנחנו". דווקא משום כך מעניין לשאול למה השיר שחותם את הספר, זה שמצורף לרשימה, מספר מה קורה כשהמרחק הזה מתבטל, וזוג האוהבים הופך לצמד בבואות ריקות שמשתקפות זו בזו. ואולי התשובה היא: כדי להזכיר לנו שעלינו לשוב להנחת היסוד, אל האהבה, וליצור מחדש את המרחק בין "אני" ל"אנחנו".
בתאל קולמן, תהום להאחז בה, מוסד ביאליק
- הספר באתר ההוצאה.
- שירים נוספים בבלוג של רן יגיל ב'בננות'.
- רשימה של בכל סרלואי ב'מקור ראשון'.
- שירים נוספים ב-ynet.