שלומי חתוכה, מזרח ירח

פורסם בתאריך 23 באוקטובר 2015 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

שלומי חתוכה, שספר הביכורים שלו, "מזרח ירח", רווי בדימויים ירחיים, הוא הסמן המר והנואש – האפל, הלילי, הירחי – של ערס פואטיקה. בניגוד לעדי קיסר, שבשבילה ערס פואטיקה היא חגיגה של גילוי עצמי ואישור עצמי, ולרועי חסן, ששירתו מאזנת ללא הרף, לפעמים בוירטואוזיות של לולין ולפעמים בדייקנות של רוקח, בין מורשת הדיכוי והזעם לבין מחוייבות עמוקה לחיים ולאהבה, חתוכה מקדש את הדיכוי והזעם, ויוצק מהם שריון-אבירים שבו הוא יוצא להילחם את מלחמתם ולנקום את נקמתם של יקיריו: של אמו ואביו, סביו וסבתותיו וכל שאר אחיו למורשת הדיכוי והזעם – כל אלה שהשמש נשדדה מהם, ולכן לא נותר להם אלא להאחז בלילה ובמה שאפשר לראות ולהבין כשמתמסרים לאורו החוזר והמתעתע של "המאור הקטון לממשלת הלילה": הכפיל המוכה והשדוד של השמש.

אפשר לשאול מיהי השמש בשביל חתוכה, מיהי זו שהושחתה או נשדדה והותירה אחריה רק עקבות אבודים, ירחיים, והתשובה הסבוכה שעולה מקריאת ספר שיריו המהפנט (יש לירח עוצמה מהפנטת, וחתוכה מתמסר בכל ליבו וכשרונו לעוצמה הזאת) היא שהשמש היא המשפחה המאוזנת או  המאושרת,  זו שיש בה די איזון בין יין ליאנג ולכן היא בטוחה בכוחה להוריש ולרשת, להוליד וללדת, ולהעניק כבוד, אהבה וחיים; משפחה שבה האם והאב הם מלכה ומלך והבן הוא יורש העצר. ואם משהו נורא קרה, משהו השתבש ללא תקנה, האב הודח ממלכותו והפך לדמות ירחית, נודדת ומבהילה, והאם שועבדה לגבירות אחרות, אשכנזיות, והפכה לחוטבת עצים ושואבת מים? מה יעשה הבן-הנסיך או הבן-האביר כדי להגן על מורשת הוריו, שהפכה משמשית לירחית?

הוא יכול, כמובן, להתכחש לה, אולי אפילו לנסות "לתקן" אותה, למוסס לתוכה שמשות אחרות, אולי לא לגמרי שלו, ולחפש בהן נחמה. אבל מה אם הוא לא יכול להתכחש למורשתו? מה אם הוא משורר שמלאכתו היא מלאכת השירה, כלומר מלאכת הזיכרון? ומה אם הזיכרון המר, הירחי, נחרת בגופו, בשפתו, ברוחו? או אז אין לו ברירה אלא לגייס את המורשת הזאת לטובתו, ולהפוך ללוחם, למורד, למהפכן, הזועק את זעקת הירח ומתנחם בנקמת הירח.

לערס פואטיקה יש שני צדדים. צד אחד הוא הצד התקשורתי-מיידי, הרווי בחילופי מהלומות מילוליות בין אשכנזים מבוהלים למזרחים לוחמניים, אבל יש לה גם צד אחר, ירחי, שהוא משמעותי לא פחות: צד השירה. וכדי להעריך את ערס פואטיקה כתופעה ספרותית, ואת חתוכה כמשורר, צריך להשתמש בנוסחת היסוד שהצעתי בפסקה הקודמת: שירה היא זיכרון. אנחנו כותבים וקוראים שירים כדי להיזכר, לזכור, להזכיר, ושיר טוב הוא שיר שמצליח לעשות את עבודת הקודש הזאת – להיזכר דווקא במה שחומק או גורש מהזיכרון. וזה בדיוק מה שחתוכה עושה בשיריו: יוצק ומעבד זיכרון. וליתר דיוק: משתמש באלכימיה ירחית כדי להתיך את זכרונותיו האוטוביוגרפיים עם זיכרון רחב יותר, קהילתי, תרבותי, פוליטי, ובדרך זו מפיח חיים למה שאפשר לכנות "הזיכרון האחר": מורשתם של אלה שהממסד האשכנזי-ציוני השתדל לעקור ולעקר את זכרונם.

וחתוכה מתעקש על הזיכרון הזה גם אם עיקריו הם דיכוי וזעם, מאבק ונקמה. עמדתו דומה לזו של אלתרמן ב"שמחת עניים": "אל נשכח את אשר אין לשכוח,/ אל נסלח לאשר אין לסלוח,/ כי נשבענו היום בעורנו,/ כי שלום לא יהיה לעפרנו." וגם אם אף פעם לא מאוחר לשכוח ולסלוח, ברור שהדרך לשכחה וסליחה אינה יכולה לעקוף את תחנת הזיכרון. ולפעמים, כדי להגן על הזיכרון, יש להישבע אמונים לירח, לזעם, למאבק.

shlomi

 

שלומי חתוכה, מזרח ירח, טנג'יר

תגיות: , , ,

יום שישי, 23 באוקטובר, 2015 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון