ארז ביטון, בית הפסנתרים

פורסם בתאריך 25 בספטמבר 2015 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

בתולדות שירתו של ארז ביטון אפשר להבחין בשני גלים גדולים ומובחנים של יצירה, שמעניין לנסות להבין את הזיקה ביניהם. בגל הראשון, שהסתמן בשנות השישים ונמשך עד שנות השמונים, הניח ביטון את היסודות למסורת חדשה בשירה הישראלית, מסורת השירה המזרחית, שהעניקה ביטוי לנתיבים של זיכרון אוטוביוגרפי ותרבותי שעד אז נדחקו לשוליים. בגל השני, שהתפרץ בעשור האחרון ונמצא כעת בשיאו, מתייצב דווקא עיוורונו של ביטון במרכז השירים, ומעניק ליצירתו הקשרים חדשים, שמזמינים את קוראיו להבין מחדש את שירתו כולה.

את מפת הגל החדש ביצירתו שרטט ביטון כבר בספרו הקודם, "נופים חבושי עיניים". אפשר היה להבחין שם בשני מוקדים חדשים של משמעות, שבשירתו המוקדמת היו עדיין חבויים בשולי העבר או העתיד: מצד אחד שירי אהבה לרעייתו, רחל, ומצד שני שירים שבהם חזר זכרונו היצירתי של ביטון לפרק מכונן בחייו שעד אז היה מוסתר, כנראה משום שמכל פרקי חייו הוא הקשה ביותר לנגיעה ולשחזור: שנותיו כנער רך בפנימיה של בית חינוך עיוורים בירושלים.

ספרו החדש של ביטון, "בית הפסנתרים", מוקדש כולו לזכרונות המכוננים האלה, מבית חינוך עיוורים. מה ש"נופים חבושי עיניים" היה עדיין שרטוט ראשוני, שפתח לזכרונות ההם מחילה או צוהר להווה, התרחב והעמיק בספר החדש עד שהפך למבנה לשוני מהדהד, לחלל של התנסות והיזכרות שיש להן מימדים מיתולוגיים אך גם עוצמה של מציאות מפורטת, קונקרטית, חיה. זוהי מציאות שכמו נשכחה בשולי הזמנים, וכעת היא צפה ומתגלה כדי לתבוע לעצמה מקום מרכזי בתשתית הזיכרון שביטון מעצב למעננו. ובתהליך ההיזכרות שבו המציאות ההיא שבה ונבראת, הופך בית חינוך עיוורים למין היכל או קתדרלה שנעמדו על ראשם כדי לסמן לנו מחדש את השביל שמחבר בין עמק הבכא לשערי גן העדן: כיפת הקתדרלה הזאת חצובה במעמקי העבר, עשויה ממעגלים של צער, עזובה ובדידות, ואילו יסודותיה נעים ונדים אחוזי תזזית בשערי שמיים, עשויים ממוזיקה, מהברות, ממילים.

ברגע משמעותי בשער הראשון של הספר, בשיר "כל הפנים נעלמו לי", מסביר ביטון שעד לרגע שבו נעקר מבית הוריו ונשלח לבית חינוך עיוורים, היו פני האנשים הקרובים אליו זכורים לו עדיין מן הימים שקדמו להתעוורותו. רק כשהגיע לבית חינוך עיוורים הוא נשאב לתוך מרחב שבו לאנשים כולם, רבים מהם ילדים עיוורים כמוהו, אין שום בסיס במראות זכורים, והם מתגלים מתוך האזנה ומישוש וחיכוך בלבד. הרגע הזה משמעותי גם בשבילנו, הקוראים: אנחנו נכנסים יחד עם ביטון אל תוך חלל בלתי ידוע שאין לו קוארדינטות פשוטות של אורך ורוחב וגובה, והוא דומה יותר מכל למבוך: ללבירינת שעשוי מנתיבי תנועה דחוסים המכונים "פרוזדורים" – פרוזדורי בית חינוך עיוורים –  שבקצותיהם מבואות או שערים נעולים למחצה של נסיקה ונפילה. והמבוך הזה מלא קולות וצלילים והדים ונוכחויות אנושיות תזזיתיות ומסתוריות, מוכות צער וכמיהה.

כדאי מאוד לשוטט במבוך הנורא והמופלא הזה. יש לו ארכיטקטורה שקשה להסביר את ייחודה, וצריך להתנסות בה. חשוב לזכור שזוהי ארכיטקטורה לא רק של חלל אלא גם של זמן, וליתר דיוק: של זיכרון. ב"בית הפסנתרים" מזמין אותנו ביטון להצטרף אליו למסע אל המקום שממנו צמחה שירתו כולה, והמקום הזה מתגלה כצומת ששתי דרכים יוצאות ממנו: דרך אחת שחוזרת אל העבר, כלומר אל הזיכרון המשפחתי והתרבותי שאבד לביטון בפרוזדורי בית חינוך עיוורים, וזוהי הדרך שאפיינה את הגל הראשון ביצירתו, ודרך נוספת שמובילה אל העתיד: ליצירתן של משפחה חדשה, זיכרון חדש ושירה חדשה.

scan1

ארז ביטון, בית הפסנתרים, הקיבוץ המאוחד

 

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 25 בספטמבר, 2015 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון