משהו לא טוב קרה לטקסט שמופיע על גב הכריכה של "מעבר", ספרו החדש, האחד-עשר במספר, של המשורר מירון ח. איזקסון. לצד רשלנות סגנונית יש בו גם יומרנות חסרת כיסוי. כתוב שם, למשל, ש"הקריאה הסדורה בשירים מוליכה את הקורא אל מהות התודעה האנושית." ברור שמי שכתב את המילים האלה לא ממש טרח לעמוד על משמעותן. גם אם נסלח ליומרה המשונה, ניתקל בקושי נוסף שהופך את הקביעה לבעייתית. הרי כל מי שמכיר קצת את שירת איזקסון יודע שאין שום דרך לקרוא בשיריו "קריאה סדורה". להפך: יש בהם תמיד משהו קשה ובלתי מפוענח שמכשיל קריאה כזאת, ופוגע בכל ניסיון להעניק להם פשר יציב. יותר מזה: נדמה שאחד המסרים המרכזיים של שירת איזקסון היא שלתודעה האנושית אין מהות, ולכן היא זקוקה לעוגן מחוץ לעצמה, למשל: לאלוהים ולהבטחותיו. איזקסון הוא שומר מצוות שחזר בתשובה בנעוריו.
מי שכתב את הטקסט על גב הספר דווקא יודע שבשירת איזקסון הכל נוטה להסתבך ולהתפרק, ולכן הוא גם קובע ש"שום דבר בעולמם של שירי 'מעבר' אינו קבוע, חד משמעי ובלתי ניתן לשינוי". זוהי בעצם מעלתם העיקרית של שירי איזקסון: אופים הכאוטי, הרב-משמעי, שמכשיל כל ניסיון למצוא בהם סדר או קביעות.
ובכל זאת נדמה שהיומרה שנחשפת על הכריכה, לפענח את "מהות התודעה האנושית", מייצגת משהו מרכזי בהיגיון הפנימי של שירת איזקסון. כמעט כל שיריו מנוסחים כמשלי חוכמה או מדרשי חוכמה שיש להם צורה, או ליתר דיוק מראית עין, של טיעון שיטתי וסדור. הבעיה מתחילה כשמנסים להבין את הטיעונים, ומגלים שהם מתפוררים במגע יד, שהמלים לא ממש מתחברות אלא בורחות זו מזו. ויחד עם זאת יש תמיד מין הרגשה שאילו רק היה לנו הצופן הסודי לפיענוח השירים – אילו רק היינו יודעים להוסיף לשירים את המילים שנשמטו מהם או את הערות השוליים הנחוצות – היינו מבינים משהו מפתיע על טבע האדם, או לפחות על תודעתו של אדם אחד, איזקסון, ועל חייו.
האם יש צופן כזה? אני משער שכן. והייתי שמח אם איזקסון היה כותב פעם מין פירוש רש"י לכמה משיריו: מסביר כל מילה וקשר לוגי, וחושף את המחשבות שמתחת או מעל למילים הגלויות. אפשר לנחש שמה שהיה מתגלה בהסברים האלה היה מרתק. במילים אחרות: אני מאמין שאיזקסון אכן חותר בשיריו לפענח לעצמו את תודעתו, אבל גם עושה הכל כדי ללכוד ולהסתיר את ממצאיו ברשתות הסוואה מילוליות.
ואולי כאן, במתח בין הרצון להתפענח והצורך להתגונן, מסתתר ההיגיון הפנימי של שירת איזקסון. דומה שמה שאיזקסון מגלה שוב ושוב במסעו בעקבות "מהות התודעה" הם תשוקות מאיימות ובעיקר פחדים מכל הסוגים – פחד מקרבה, מבדידות, מאחריות, מויתור על אחריות, מהגוף, ממין, ממגדר, מזיכרון, משכחה, מהזמן החולף, מהמוות – ואת התשוקות והפחדים האלה הוא מנסה לארגן בתבניות כמו-הגיוניות שאמורות להצדיק ולרסן אותם. אלא שהתבניות האלה אינן מצליחות לעמוד בעומס הרגשי שמוטל עליהן, והן קורסות אל תוך שפתו הייחודית והחידתית של איזקסון.
לרשימה מצורף שיר שהוא בעיני אחד הטובים בספר, דווקא משום שהוא צלול יותר מאחרים. באמצעות משל על עולם דמיוני שבו הקול מהיר מהאור, משרטט איזקסון את המרחק הגדול שבין ההבטחה שניתנה בימים קדומים באמצעות קולו הבורא והמחוקק של האל, לבין התגשמותה באחרית הימים, כשיפציע אור הגאולה. ובינתים, כך מתברר, כולנו לכודים באמצע הזמנים של עולם הפוך: בחושך, בגוף, נודדים ללא אחיזה בין פחד לתשוקה.
מירון ח. איזקסון, מעבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד