בין דוד בוזגלו, גיבור סרטו הנפלא של רפאל בלולו "שיר ידידות" שהוקרן לפני כשבועיים בפסטיבל דוקאביב, לבין ארז ביטון, חתן פרס ישראל הטרי שהשיר המצורף הוא שלו, מחברים הרבה קווים שמצטרפים יחד לדיוקן כמעט-משותף. ראשית, שניהם ידועים כמשורריה הבולטים ביותר של יהדות מרוקו במאה השנים האחרונות. ושנית, שניהם נולדו רואים והתעוורו, ביטון בילדותו ובוזגלו בבגרותו. ושלישית, שניהם נעקרו משורשיהם בצפון-אפריקה והיגרו למדינת ישראל. ורביעית, אצל שניהם היו להתעוורות ולהגירה תפקיד מכריע לא רק בחייהם אלא גם ביצירתם. והנה, שמו של ביטון לא מוזכר אפילו ברמז בסרטו של בלולו על בוזגלו. וזה מעורר שאלה שכדאי לענות עליה אם רוצים להבין את הסרט לעומקו, כלומר: להבין את הקשרו התרבותי ואת מניעיו.
למה לבלולו היה חשוב כל כך להפריד בין בוזגלו לביטון? שכן לא מדובר בסוג של רשלנות, אלא בהחלטה עקבית ומודעת, שיש לה ביטויים רבים בסרט עצמו. אחד מהם, למשל, מתגלה כשהמשוררת חביבה פדיה מבהירה את הזיקה בין התעוורות והגירה בחייו ובשירתו של בוזגלו. והרי כל מי שמכיר קצת את פדיה יודע שאלה רעיונות שהיא ניסחה במאמרים שכתבה על שירת ביטון, שאצלו הכל – אימת ההתעוורות כמו יסורי ההגירה – חשוף יותר. ברור איפוא שכשהסרט תוסרט או צולם או נערך מישהו פשוט חתך את דבריה, או ביקש ממנה לחתוך את דבריה, כלומר לדבר על בוזגלו ולשתוק על ביטון. למה?
והתמיהה גדלה כשמגלים שלא רק שמו של ביטון הושמט מן הסרט, אלא גם שמותיהם של משוררים רבים אחרים שבוזגלו היה ממשיך דרכם המובהק ובלעדיהם אין להבין מנין ואיך צמחה שירתו. למשל: שמו של המשורר הארץ-ישראלי ישראל נג'ארה, שחי ופעל במאה ה16 (ולפני כחודשיים ראה אור מבחר מומלץ משירתו בעריכת טובה בארי). או של המשורר ר' דוד חסין, שחי ופעל במרוקו של המאה ה18. ואפילו שמותיהם של הפייטנים שהעניקו לסרט את שמו – יפלח, אפריאט וקיים, עורכי קובץ הפיוטים "שיר ידידות" שראה אור במרוקו ב1921, כשבוזגלו היה עדיין עלם בן שמונה עשרה – גם הם, ממש כמו ביטון ונג'ארה וחסין, אינם מוזכרים במפורש בסרט עצמו. למה, בעצם?
והתשובה היא שכל הדמויות האלה נשמטו במתכוון, לא כדי להשכיח אותם, אי אפשר להשכיח, אלא כדי להתרכז בזכרו החי של ר' דוד בוזגלו. לא בזכרו כפי שנחקק, או ליתר דיוק: מחכה עדיין להיחקק, ב"תולדות השירה העברית" – מושג ממסדי עם הטיה חילונית-אשכנזית הזקוקה לתיקון – אלא זכרו כפי שנותר בליבם של אוהביו הרבים שהכירוהו בחייו, ובראש וראשונה כפי שנותר בזכרונם החי של גיבורי הסרט, וביניהם בנותיו ובנו של המשורר, סול ורחל ומאיר, ותלמידו ההולך בדרכו, ר' משה לוק, ועוד רבים וטובים. יופיו של הסרט הוא יופים של הנשים והגברים האלה, וזכרו של ר' דוד בוזגלו בוקע מפניהם המאירות. ובשבילם בוזגלו לא היה משורר שקוראים את שיריו בספר שנוטלים ממדף בספריה מקוטלגת שיש בה ספרים רבים אחרים: בשבילם הוא היה התגלמותה החיה והנושמת של מסורת הפיוט היהודית-מרוקאית כולה, מסורת שכמו התמזגה לשלמות מהדהדת כאשר בוזגלו התייצב בבית הכנסת בשעות הקטנות של ליל שבת כדי לשיר את שירתו, הלא היא "שירת הבקשות". ולמען הזכר החי הזה – כדי שנוכל כמו ביטון "לדבר בעצם הנהרה", ולחוות שוב את אור השירה בוקע מול עינינו – אפילו נג'ארה וחסין מוכנים לפנות לרגע את מקומם, ולהניח לבלולו להשיב את בוזגלו למקומו: אל "במת הבמות".
רפאל בנלולו, שיר ידידות.
- הסרט באתר הפסטיבל.
- שושנה גבאי על הסרט באתר 'העוקץ'.
- אלי למה עזבתני – רבי דוד בוזגלו.
- בנו של רבי דוד בוזגלו, מאיר בוזגלו בחוצה ישראל עם קובי מידן.
- עמיחי חסון משוחח עם חנה פתיה ועם אלמוג בהר על הסרט ועל ר' דוד בוזגלו, באתר של בית אבי חי.
- רשימה של אלמוג בהר על ארז ביטון ור' דוד בוזגלו.