מחמוד דרויש, חמישים שנות שירה

פורסם בתאריך 20 במרץ 2015 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

הספר "חמישים שנות שירה", מבחר השירים הרחב של מחמוד דרויש בתרגומו של ראובן שניר, פורש נוף פואטי אדיר-ממדים שאינו אלא חריר הצצה לנוף גדול פי כמה. דרויש היה משורר פורה ודינמי להפליא שחי וכתב בתנועה מתמדת – גיאוגרפית, רגשית, פואטית – מתוך צורך מתמיד לחדש ולהתחדש. שירתו מתעדת מאמץ בלתי פוסק לבחון שוב ושוב, מבחוץ ומפנים, את הקונפליקטים הלא פתורים של חייו, וביניהם את זה שפרסם אותו כל כך: הקונפליקט בין מסירותו לגורל הפלסטיני הנואש ולמולדת הפלסטינית הכבושה לבין מחוייבותו העמוקה לא פחות לעצמו, לתקוותיו ולתשוקותיו, ובעיקר למוזות או לג'ינים היצירתיים שלו, שאמנותם – אמנות השירה – היא לעיתים קרובות אמנות של עקירה, נדודים, גלות: אמנות המסע אל הזר והלא נודע.

הקונפליקט הזה ניכר היטב בכל תקופות יצירתו, ואפשר לזהות את צורות היסוד שלו כבר בשיריו המוקדמים, אלא שנכתבו לפני אירוע-התשתית שחצה את חייו לשניים – ההגירה מישראל אל מרחבי הפזורה הפלסטינית בראשית שנות ה-70, ששוחזר במידה מסויימת בגירוש מביירות ב1982. בשני המקרים גילה דרויש את מה שאולי ניחש מראש – שהדרך שלו לצאת לחופשי, להגשים את ייעודו ולהתוות לעצמו ולקוראיו נתיב של תקווה, היא לשחזר חווית יסוד פלסטינית ולצאת לדרך בכיוון ההפוך – הכיוון שאויביו הציונים מסמנים לו – כלומר להתרחק מארצו. קשה להמעיט בעוצמת המועקה הכרוכה בהכרה שאולי נרמזה לו אז: ההכרה בכך שתבוסה לאומית מתמשכת משמשת לו מקפצה לסדרת נצחונות אישיים. ודרויש התמודד עם האיום הכרוך בהכרה הזאת בכנות מרשימה.

לאחד משיאי שירתו הגיע דרויש בשיר שכתב זמן קצר לפני מותו – "הקוביוסטוס". דרוויש מדמה שם את עצמו למהמר, ויש בדימוי דיוק מפליא ועוצמה גדולה. הוא באמת היה משורר מהסוג הספקולטיבי וההרפתקני, כזה שמוכן לחשוף את עצמו לסיכונים כדי לקחת את הקופה – קופת התהילה – ונעזר לשם כך במין חוש לולייני שמאפשר לו לנוע מהר וחזק תוך שמירה על שיווי משקל. "הקוביוסטוס", שניכרת בו השפעתה של ויסלבה שימבורסקה, עסוק במסתורין של הגורל, כלומר במקומו של המקרי בחייו של דרויש: רק במקרה הוא נולד להוריו, רק במקרה הוא פלסטיני, רק במקרה הוא שרד בזמן שרבים כל כך מתו, הופקרו, נשכחו, ורק במקרה הוא זכה בחסד ההשראה שאפשר לו להיעשות משורר. הדבר היחיד שלא היה מקרי בחייו – כך הוא רומז שם במילים שלפעמים הן מעורפלות ומעגליות במקצת – היא נכונותו להתמסר בלב שלם למקריות הזאת, לגורל הנדודים הפלסטיניים ולייעודו כמשורר, לכאוב את כאבי הגורל אך גם להנות מפירותיו, כלומר לחיות את חייו במלואם ותוך כדי כך לנוע בעקבות תאוותיו, להתנסות, להסתכן, להשתנות, להמר.

יש הרבה יופי בתרגומיו של חוקר הספרות הערבית ראובן שניר, שזכה לאחרונה בפרס טשרניחובסקי לתרגום. בהשוואה למתרגמים אחרים של דרוויש, חלקם טובים לא פחות ממנו, ניכר אצל שניר הרצון להעניק לדרויש לבוש עברי ענייני ויציב ככל האפשר: אולי קצת פחות פיוטי ונרגש מהמקובל, אך לא פחות מוזיקלי, הדור, עקבי ומשכנע. גם המבוא הארוך שלו למבחר מועיל מאוד למרות קופצנותו, ואולי הוא מועיל דווקא בזכות הקופצנות הזאת, שנעה כמו במין ספירלה בין מימדים רבים של דיון – סוציולוגיים, ביוגרפיים, ספרותיים, פוליטיים, היסטוריים ואסתטיים – ואפילו גולשת מדי פעם לפסים אישיים מאוד, בעיקר כשמתוארות בו חוויותיו המתסכלות של שניר כמתרגם מסור של דרויש בסצינה השירה הישראלית, שיחסה למשורר טעון מאוד, ולפעמים אף עוין.

dar2

מחמוד דרויש, חמישים שנות שירה, תרגום, מבוא והערות: ראובן שניר, הוצאת קשב לשירה

  • לרשימה על הספר 'כפרחי השקד או רחוק יותר'.

תגיות: , , ,

יום שישי, 20 במרץ, 2015 היכל התהילה, שירה מתורגמת

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון