סמי שלום שטרית, זמן מרוקו

פורסם בתאריך 27 בפברואר 2015 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

שני אירועים ביוגרפיים ניצבים במרכז "זמן מרוקו", ספר שיריו השישי של סמי שלום שטרית, ומעצבים מחדש את הפרספקטיבה שלו כמשורר: גירושיו, על הבדידות והשבר הכרוכים בהם, והמפגש המחודש עם ארץ הולדתו, מרוקו, שממלא את שירתו באנרגיות חדשות. שטרית, שגדל באשדוד, מילא תפקיד בולט בתולדות השמאל המזרחי בישראל והיגר לניו יורק, חזר לראשונה למרוקו בסוף העשור הקודם, ומאז הוא מבקר בה שוב ושוב. באחד השירים הוא מספר על שיחת טלפון שבה אביו אמר לו: "נראה שמצאת לך מולדת חדשה-ישנה בין אמריקה לישראל, ואולי אף תבקר אותנו פחות ופחות". המשולש שהאב משרטט, ישראל-מרוקו-אמריקה, הוא משמעותי, משום שהוא מאפשר לשטרית לבנות לעצמו תשתית לזהות חדשה: לא עוד יהודי-ערבי כמו שחשב פעם – זהות שגררה אותו לסכסוך פנימי חריף – אלא אמריקאי ממוצא יהודי-מרוקאי, דור ראשון להגירה, שכותב שירה עברית, כלומר ישראלית.

בספר החדש בולטת לטובה סדרת שירים ארוכים שלשונם נסערת – כמעט מתפוצצת מרוב זעם וכמיהה, כאבי זיכרון וסיוטי דמיון – ועם זאת גם צלולה מאוד, דיבורית, ישירה, סיפורית. זהו סגנון שהתגלה לראשונה במלוא כוחו בשיר "ציור ביהודית" שנכלל בספרו הקודם של שטרית, "יהודים". שטרית פנה שם למשורר מחמוד דרוויש, וסיפר לו כמה הוא מקנא בו על זהותו (הסבוכה כשלעצמה, כידוע) כגולה פלסטיני, היודע לפחות היכן מולדתו שממנה נקרע ואליה הוא כמה, בזמן שלשטרית אין אפילו מולדת אבודה כזאת, והוא לכוד במנוסה מתמדת מפני האספקטים המתנגשים של זהותו: "יהודי בלי יהודים, ערבי בלי ערבים." בדיעבד מתברר שהשיר ההוא היה שיר פרידה של שטרית מהניסיון להיות יהודי-ערבי, ולממש בזהותו את הסיכוי למפגש פחות אלים בין ישראלים ופלסטינים. ואל החלל הריק שנפער בספר הקודם מתגנבת בספר החדש המולדת החדשה-ישנה, האלטנוילנד של שטרית: מרוקו.

צריך להבהיר ששירי "זמן מרוקו" אינם שירים סנטימנטליים על שיבה מאושרת לשורשים. במפגש עם מרוקו יש עונג וריגוש, אבל גם פיכחון וכאב מר. ברור שזוהי לכל היותר מולדת אבודה, שאין בה כמעט יהודים. שטרית לא מצא בה מזור ליסוריו, אבל כן מצא בה מוקד ישן-חדש של מחשבה ורגש, שמאפשר לו לעבד את כאביו בתבנית אישית יותר, ביוגרפית וקונקרטית, ולנוע ביתר חופש בין הווה ועבר. במלים פשוטות יותר: במרוקו למד שטרית להתגעגע. ואכן, חלק גדול משירי הספר החדש הם שירי געגועים מובהקים, ולאו דווקא למרוקו. להפך: מרוקו מתגלה בהם כמולדת הגעגועים, שממנה הם נודדים לאורך חייו של שטרית – לאשדוד, ירושלים, ניו יורק, בעקבות נישואיו, גירושיו, ילדיו – בנתיב של עקירה ובריחה שמוביל שוב ושוב בכיוון ההפוך: אל העבר שאבד.

שיר געגועים נהדר כזה הוא השיר שפותח את הספר: לא למרוקו אלא לאלי חמו, ידיד ותיק של שטרית למאבק המזרחי, שהלך לעולמו ב2013. השיר מבוסס על ציטוט מתמשך מ"הלוואי שהיית כאן" של פינק פלויד: "אז אתה באמת חושב שתוכל להבחין בין גן עדן לגיהנום, בין שמים כחולים לכאב? להבחין בין שדה ירוק למסילת ברזל קרה, בין חיוך לרעלה?" והתשובה היא כמובן: לא, איך אוכל להבחין, אבל גם: כן, כי זה מה ששירה יודעת לעשות. זה מה שביאליק, ארז ביטון ודרוויש – שלושה משוררים שעקבותיהם בשירת שטרית גלויים מאוד – עשו בשירתם: מתחו את היצירתיות שלהם עד לקצה כדי להבחין בין היסודות המתנגשים בזכרונותיהם, לזקק שמים כחולים מכאב, ולברוא למעננו גן עדן אבוד-למחצה שאליו נוכל להתגעגע. וזה מה ששטרית מתחיל לעשות בדרכו המיוחדת בספרו השישי.

sh-002

סמי שלום שטרית, זמן מרוקו, בימת קדם

תגיות: , , , ,

יום שישי, 27 בפברואר, 2015 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון