יש משהו מושך ונוגע ללב בדמותה של המשוררת זלדה, כמו שהיא מצטיירת ב"ציפור אחוזת קסם", מבחר ערוך היטב ומומלץ מאוד של רשימות ומכתבים מעזבונה, המעוטר בציוריה הנעימים (זלדה חלמה בנעוריה להיות ציירת, וציירה כל חייה). מה שנוגע ללב הוא הזיקה בין רגישותה העצומה – רגישות של משוררת פורצת דרך – לבין חייה הצנועים במתכוון, חיים של התכנסות ואפילו הסתגרות, שנועדו להגן עליה מפני פיתוייו ואיומיו של עולם החוץ. אנחנו נוטים להניח שחיים צנועים וביתיים הם ברירת מחדל מובנת מאליה לשומרת מצוות כזלדה, אבל כשקוראים את הספר, ובעיקר את קטעי המכתבים, קשה שלא לחוש שההסתגרות הזאת היתה בעיניה גם מוקד של צער וחרטה, שדרש תהליך מורכב של הצדקה עצמית, ולא פחות מכך טכניקות שונות של פיצוי – פיצוי על האובדן הכרוך בחיים מופנמים מדי. והפיצוי העיקרי היה כתיבת שירה.
ועוד דבר מתברר כשקוראים את הרשימות המכונסות בספר: שאחת מתכונותיה הבולטות ביותר של זלדה ככותבת פרוזה – מעבר לעברית הנפלאה שלה, המאוזנת כל כך – היא נטייתה לחוש את העולם ולחשוב עליו באמצעות ניגודים חדים: אור וחושך, טוב ורע, טוהר רוחני מול שחיתות גשמית. בשירתה הצליחה זלדה לרתום את סגנון המחשבה הזה לטובת מפגש חי ומפתיע עם העולם, ולהפיק ממנו יופי עוצר נשימה. ברשימותיה היסוד הדו-קוטבי חשוף ובוטה יותר. היופי אמנם זוהר כמעט כמו בשירתה, בעיקר בזכות דייקנותה הרגשית והלשונית, אבל המסגרת האינטלקטואלית הנוקשה והבעייתית שבתוכה הוא נולד גלויה יותר לעין.
זלדה ראתה כמעט בכל התרחשות מאבק כמו-מיתולוגי בין טוב ורע, שבו הצדדים הניצים נמשכים זה לזה, לפעמים גם מערפלים זה את זה – שהרי שניהם, הטוב והרע, מפתים ומאיימים בדיוק באותה מידה – ואז שבים ומחדדים את הניגוד ביניהם כדי לשמור על צורה יציבה. קשה לחיות ולחשוב בצילה של דינמיקה דו-קוטבית כזאת, וזה המפתח הן לרגישותה המיוחדת והן לצורך שלה להסתגר ולהסתפק במועט: ההסתגרות המעיטה את עוצמת הרשמים והניגודים המסוכנים, ואפשרה לזלדה להתגונן מפניהם ולהכיל אותם.
באחד הטקסטים המרשימים ביותר בספר, "פרידה", מסה רבת יופי המסתיימת בשורות שיר (שכמה מהן מצורפות לרשימה) זלדה עוסקת לכאורה במוות – בפרידה מן החיים – ומתוך כך ברצון ובקושי להבין את המוות ולהשלים איתו. הרשימה מנסחת במילים יפות להפליא את הניגוד החד בין פשטותו וריקנותו של המוות, שיש בו גם מסתורין גדול, לבין השפע והמורכבות הבלתי נדלים של החיים. אבל את הניגוד החריף הזה מובילה זלדה לאמירה מעניינת ולא מובנת מאליה: מכל הפרידות שהמוות כרוך בהן, היא אומרת, תקשה עליה יותר מכל הפרידה מן המילים. לא הפרידה מן הגוף, או מבני אדם אחרים, אלא דווקא ממילים. והרשימה הופכת אט-אט, כמו במין כישוף, משיר קינה על אובדן החיים לשיר תהילה נלהב למילים, לעברית, ובעצם לאמנות השירה.
למה, בעצם? לאוהבי שירה זה נראה אולי מובן מאליו: מה נפלא יותר ממילים? אבל פלא המילים מסתיר את תפקידן העיקרי בשביל זלדה: למתן את הניגוד החריף בין החיים והמוות, ולהכיל את שניהם בתבנית מעודנת יותר, נוחה יותר להבנה. זוהי תמצית ההסתפקות במועט של זלדה, הסוד שהיא חותרת אליו, המקבילה המטאפיזית של נטייתה להתכנס פנימה ולהסתגר בביתה – להשלים עם קצת פחות חיים, על השפע הבלתי נסבל שלהם, ועם קצת פחות מוות, על ריקנותו הבלתי נתפסת, ובתמורה לזכות בקצת יותר מילים שמצליחות לגשר בין הניגודים החדים, המושכים והמסוכנים כל כך, שאיימו לקרוע את נפשה.
זלדה, ציפור אחוזת קסם, כתבים וציורים, עמותת זלדה ויצירתה