גיורא פישר, צירי חיים

פורסם בתאריך 22 באוגוסט 2014 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

גיורא פישר הוא משורר יוצא דופן, שהתחיל לכתוב מאוחר מאוד, בשנות החמישים לחייו, ועשה זאת בעקבות נפילת בנו, מרום פישר, ב2002 בג'נין. ספר שיריו הראשון, "אחרי זה", שעסק בעיקר בשכול, זכה להצלחה רבה. ההצלחה קיבלה חיזוק מדן מירון, שנגרר למתקפה בוטה על פישר, ותיאר אותו כ"אב שכול שלא יהיה משורר לעולם", כזה ש"מהרהר הרהורים של מורה" – רמז למקצועו של פישר, הוראה, וכנראה גם ביטוי לבוז שמירון, כפרופסור מצליח, רוחש למורים בבתי ספר תיכוניים. עצם הצורך של מבקר מהולל כמירון לתקוף משורר שהיה אז אלמוני כמעט לגמרי הקפיצה את מעמדו של פישר בעולם הספרותי. פישר עצמו הביע בהזדמנויות רבות את רצונו להישפט כמשורר ולא כאב שכול, וכעת, כשספרו השני רואה אור – ספר שהשכול לא נעדר ממנו, ובכל זאת נדחק במידה מסויימת לשוליו – הגיע כנראה הרגע הזה, שבו אפשר לקרוא את שירתו בהקשר רחב וביקורתי יותר.

הטענה המרכזית של מירון היתה ששירת השכול של פישר היא "נרקיסיסטית", משום שהיא מתרכזת בכאבו של האב השכול ומתעלמת מהבן המת. ההבחנה של מירון לא היתה משוללת יסוד, דמות הבן אכן נעדרה מהשירים, אבל פרשנותו להבחנה היתה שגויה. מירון התקשה להבין שהסירוב לדבר על הבן נבע מהכרעה הורית ופואטית מודעת לעצמה. מטרתו של פישר בספרו הראשון היתה להתוות גבולות שאי אפשר לחצות, אפילו לא במילים: הגבול בין חיים למתים, ולא פחות מכך הגבול בין הכותב, הלכוד באבלו וברצונו העז להתנחם, לבין קוראיו המציצנים. שוב ושוב הבהירו שיריו שאת השכול אפשר לתאר רק בעקיפין או על דרך השלילה, מבעד לכמיהה הגדולה לברוח ממנו, למוסס אותו, אפילו להתכחש לו. מוקד הכאב עצמו אינו ניתן לביטוי ישיר, ושם, במוקד הכאב, הסתתרה דמותו של הבן, זו שמירון, במין הד תוקפני למשורר עצמו, קונן על העדרה.

ועכשיו, כאמור, הגיע הרגע לבחון את שירתו של פישר במנותק, או לפחות מתוך מרחק מסויים, מהאובדן שהוליד אותה. התבנית הבסיסית שאפיינה את ספר שיריו הקודם חוזרת בספר החדש. כמעט בכל שיר חותר פישר לחשוף את האמת – המרה, לעיתים קרובות – מבעד למאמץ להתכחש לה או להתוות לה גבול. זה עיקרון קבוע אצלו: לעמת שתי טענות מנוגדות כדי שנוכל להכריע ביניהן, ולהחליט מי מהן היא האמת שרוצים לברוח ממנה, ומי מראית העין שבה מחפשים מקלט. בשירים הטובים יותר, כמו בשיר המצורף, ההכרעה אינה מובנת מאליה, והתוצאה היא שיר צנוע אבל חד וצלול, שמצליח ללכוד מורכבות קיומית במילים מועטות ומדוייקות.

אלא שלנוסחה הזאת יש גם מגבלות. כשפישר קובע באחד השירים שחייו "הם מרור", ומסביר שנסיעת תיירות שלו ללונדון אינה אלא צוף שהוא מורח עליהם כדי "לבלבל את עצמי ואת הפרפרים", מתחשק להזכיר לו שחיי רוב האנשים הם מרור, והם נבדלים זה מזה דווקא בכמות הצוף המנחם שעומדת לרשותם. ההרגשה היא ששיווי המשקל שפישר חותר עליו, בין אובדן שאין עליו נחמה לבין ההכרח להתנחם ולחיות, מתערער בשיר הזה ואפילו מתהפך: הצוף הופך לעיקר, המרור לטפל. הרגשה דומה מלווה שירים לא מעטים בספר החדש, בעיקר כאלה שחורגים מגבולות היחיד וסבלו ומנסים להתמודד עם סוגיות חברתיות ופוליטיות, כמו השירים שבהם פישר מסתבך בהשוואה רופפת בינו לבין פליט מדארפור, או מתענג על "האוניברסליות" המדומה של המוזיקה הקלסית המערבית תוך התעלמות מיתרונה הכלכלי על מסורות מוזיקליות אחרות. אין כאן שום "נרקיסיזם", להפך: פישר הוא משורר מעניין דווקא בשל כשרונו להתוות גבול וצורה לכאביו, אבל כשהוא מנסה לחרוג מהגבולות האלה מאבדת שירתו את רוב כוחה. עולם חדש (2) גיורא פישר, צירי חיים, הוצאת קשב לשירה

תגיות: , , , ,

יום שישי, 22 באוגוסט, 2014 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון