גיורא פישר, צירי חיים

פורסם בתאריך 22 באוגוסט 2014 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

גיורא פישר הוא משורר יוצא דופן, שהתחיל לכתוב מאוחר מאוד, בשנות החמישים לחייו, ועשה זאת בעקבות נפילת בנו, מרום פישר, ב2002 בג'נין. ספר שיריו הראשון, "אחרי זה", שעסק בעיקר בשכול, זכה להצלחה רבה. ההצלחה קיבלה חיזוק מדן מירון, שנגרר למתקפה בוטה על פישר, ותיאר אותו כ"אב שכול שלא יהיה משורר לעולם", כזה ש"מהרהר הרהורים של מורה" – רמז למקצועו של פישר, הוראה, וכנראה גם ביטוי לבוז שמירון, כפרופסור מצליח, רוחש למורים בבתי ספר תיכוניים. עצם הצורך של מבקר מהולל כמירון לתקוף משורר שהיה אז אלמוני כמעט לגמרי הקפיצה את מעמדו של פישר בעולם הספרותי. פישר עצמו הביע בהזדמנויות רבות את רצונו להישפט כמשורר ולא כאב שכול, וכעת, כשספרו השני רואה אור – ספר שהשכול לא נעדר ממנו, ובכל זאת נדחק במידה מסויימת לשוליו – הגיע כנראה הרגע הזה, שבו אפשר לקרוא את שירתו בהקשר רחב וביקורתי יותר.

הטענה המרכזית של מירון היתה ששירת השכול של פישר היא "נרקיסיסטית", משום שהיא מתרכזת בכאבו של האב השכול ומתעלמת מהבן המת. ההבחנה של מירון לא היתה משוללת יסוד, דמות הבן אכן נעדרה מהשירים, אבל פרשנותו להבחנה היתה שגויה. מירון התקשה להבין שהסירוב לדבר על הבן נבע מהכרעה הורית ופואטית מודעת לעצמה. מטרתו של פישר בספרו הראשון היתה להתוות גבולות שאי אפשר לחצות, אפילו לא במילים: הגבול בין חיים למתים, ולא פחות מכך הגבול בין הכותב, הלכוד באבלו וברצונו העז להתנחם, לבין קוראיו המציצנים. שוב ושוב הבהירו שיריו שאת השכול אפשר לתאר רק בעקיפין או על דרך השלילה, מבעד לכמיהה הגדולה לברוח ממנו, למוסס אותו, אפילו להתכחש לו. מוקד הכאב עצמו אינו ניתן לביטוי ישיר, ושם, במוקד הכאב, הסתתרה דמותו של הבן, זו שמירון, במין הד תוקפני למשורר עצמו, קונן על העדרה.

ועכשיו, כאמור, הגיע הרגע לבחון את שירתו של פישר במנותק, או לפחות מתוך מרחק מסויים, מהאובדן שהוליד אותה. התבנית הבסיסית שאפיינה את ספר שיריו הקודם חוזרת בספר החדש. כמעט בכל שיר חותר פישר לחשוף את האמת – המרה, לעיתים קרובות – מבעד למאמץ להתכחש לה או להתוות לה גבול. זה עיקרון קבוע אצלו: לעמת שתי טענות מנוגדות כדי שנוכל להכריע ביניהן, ולהחליט מי מהן היא האמת שרוצים לברוח ממנה, ומי מראית העין שבה מחפשים מקלט. בשירים הטובים יותר, כמו בשיר המצורף, ההכרעה אינה מובנת מאליה, והתוצאה היא שיר צנוע אבל חד וצלול, שמצליח ללכוד מורכבות קיומית במילים מועטות ומדוייקות.

אלא שלנוסחה הזאת יש גם מגבלות. כשפישר קובע באחד השירים שחייו "הם מרור", ומסביר שנסיעת תיירות שלו ללונדון אינה אלא צוף שהוא מורח עליהם כדי "לבלבל את עצמי ואת הפרפרים", מתחשק להזכיר לו שחיי רוב האנשים הם מרור, והם נבדלים זה מזה דווקא בכמות הצוף המנחם שעומדת לרשותם. ההרגשה היא ששיווי המשקל שפישר חותר עליו, בין אובדן שאין עליו נחמה לבין ההכרח להתנחם ולחיות, מתערער בשיר הזה ואפילו מתהפך: הצוף הופך לעיקר, המרור לטפל. הרגשה דומה מלווה שירים לא מעטים בספר החדש, בעיקר כאלה שחורגים מגבולות היחיד וסבלו ומנסים להתמודד עם סוגיות חברתיות ופוליטיות, כמו השירים שבהם פישר מסתבך בהשוואה רופפת בינו לבין פליט מדארפור, או מתענג על "האוניברסליות" המדומה של המוזיקה הקלסית המערבית תוך התעלמות מיתרונה הכלכלי על מסורות מוזיקליות אחרות. אין כאן שום "נרקיסיזם", להפך: פישר הוא משורר מעניין דווקא בשל כשרונו להתוות גבול וצורה לכאביו, אבל כשהוא מנסה לחרוג מהגבולות האלה מאבדת שירתו את רוב כוחה. עולם חדש (2) גיורא פישר, צירי חיים, הוצאת קשב לשירה

תגיות: , , , ,

יום שישי, 22 באוגוסט, 2014 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על גיורא פישר, צירי חיים

גיורא פישר
29 ביולי 2015

הנה רשימת התגובה של שולמית שביט לרשימתו של אלי הירש על "צירי חיים".
שלומית שביט
תגובה לאלי הירש קורא שירה, 7 לילות, ידיעות אחרונות, 22.08.2014. "מצוות אכילת מרור"-ספרו החדש של גיורא פישר "צירי חיים".
גילוי נאות בפתח דברי:
ב-22 באוגוסט אני בחופשה על הכרמל בחיפה – "בית- בטוח" לניעור "רסיסי מלחמה" מרסקי נפש. אני לוקחת עימי את 2 ספרי השירה היחידים של גיורא פישר. את "המשורר-החלבן" (זה הכינוי שנתתי לו בהמשך ביני לביני), איני מכירה אישית, גם לא שמעתי את שמעו מעולם קודם לחודשי המלחמה, ש"חיברוני" מצורך פנימי של "איחוד" ל"פייסבוק". כאן נחשפתי, בדרך מקרה, לראשונה, למעט משיריו. הם הקסימו אותי. וכך מצאתי עצמי מבקשת ב"מדיום" הנ"ל לשגר אלי את ספרי שירתו. בערב שבת התמוגגתי על פסוקי השירה, ובבקרו של שבת, בעת אתנחתא בבית-קפה פתוח בצעידת הבקר, נפלו עיני, על הכותרת ב-"7 לילות" הנושאת את כותרת המשנה:"ספרו החדש של גיורא פישר… ". האמן לי, אלי, מ"החום שבתנור" נעתקה נשמתי… נרגשת כולי, קראתי בשקיקה את הכתבה (גילוי נאות 2: קוראת "אותך" לא תמיד), וגיליתי בתודעתי חסר כמו "בור עמוק". בזכותך, אלי, השלמתי את עיקרי "הריק" אצלי, שלא ידעתי כלל על קיומם. למעשה, מאז הימים בהם החל האיש לכתוב דברי שירה. תודה על כך. רק מאוחר יותר, ממש לקראת כתיבת שורות אלה, "אספתי", מתוך הסקרנות שעוררת בי, מן התקשורת, עוד תובנות וידע לגבי הספרים והמשורר. גם על כך תודה.
אך כאן גם מתחיל ה"אבל", שגרר אותי לכתיבה זו:
הכתבה הצהירה על עיסוק ב"צירי-חיים",הספר השני של פישר, שזה עתה יצא לאור, אלא שמחציתו הראשונה של מאמר הבקורת, מסיבה לא ברורה לי, עסקה רובה ככולה בתגובתו של המבקר הספרותי דן מירון (שבספרי הבקורת שלו הגיתי בשנות ה-70, "יומם ולילה", בחוג לספרות עברית בא"ת), ל"שירת השכול" של "אחרי זה" (2010) – נהי של המשורר על בנו יקירו מרום, לוחם שנפל ב-2002 בקרבות ג'נין.
האמת ? התבלבלתי…
העמדתו של מירון "שנגרר למתקפה בוטה על פישר" במרכז הדברים, תוך התנצחות צודקת שלך,לדעתי (כמו זו של רן יגל, nrg 16-11-2010, "על ואחרי זה"), כנגד הבקורת על "הנרקיסיסטיות" של האב השכול, יצרה דיסוננס כפול: ביני קוראת המאמר שצפתה להתמקדות ב"צירי חיים", באופן מנותק ממירון (הלא רלוונטי לספר האחרון), כמו גם הפער העצום בין המאמר השכלתני (צפוי אמנם ממבקר ספרותי), לבין תחושותי הנרגשות, כמי שאך סיימה לקרוא שירים "נוגעי-לב" שצריבתם טרייה.
ועוד "2 מילים" לגבי דן מירון, ש"עבר", לדברי יגל, "את גבול הטעם הטוב בראיון ב"הארץ", שלא לדבר, לעומת עמדת מירון, על פרס ר"ג לספרות ביכורים לשנת 2011, בו זכה פישר על ספרו זה (חתומים: פרופ' זיוה שמיר, עדנה קפלן-הגלר, פרופ' ניצה בן דב, ד"ר ליליאן צבי-גורי), וצרוף "הבשורה ברפת" לאוסף שמאגד את "השירים הכי יפים בעברית" מראשית הציונות ועד ימינו (מנחם בן ודורון קורן, עורכים):
עיון מרפרף "לכבוד" כתיבה זו, בחלק מספרי השירה בספרייתי, הנוגעים בשכול – "נער שב מן הצבא", יצחק שלו (שהיה מורה נפלא שלי דווקא לתנ"ך אחרי מלחמת 6 הימים בביהמ"ד למורים "ילין" בירושלים),
יהודה עמיחי, "שירים 1948- 1962", אסופת שירי שכול – "החיילים בוכים בלילה"-"שירים על מלחמות ושלום", עקד, תשכ"ז [המשוררים העבריים, "דור תש"ח" – "שירה צעירה": אמיר גלבוע (שדן מירון, אגב, הציב את שירו זה "ואחי שותק", כמוטו לספרו על שירת דור תש"ח), ח. גורי, עמיחי, מ. בן שאול, מ. וינקלר, יעוז-קסט…], מגלה כי שירת השכול פנים רבות לה: מסגנון של שירה מגוייסת לערכים קולקטיביים-לאומיים של "אנחנו", לשירת שכול של אחרי 67 במקביל ל"מלחמת ההתשה" על גדות הסואץ, בה נפרמים "החוטים הגסים המחברים את השכול הפרטי עם הלאומי" ("האם השכול מת"?, רוביק רוזנטל, סדרת הישראלים, כתר), כאשר מלחמות ישראל משנות ה-80 ועד ימינו (מה שלא נמצא בספרים אלו), יוצרים שירת שכול בעלת שונות רחבת יריעה ב"מה" וב"איך", המושפעת משינויים חברתיים-תודעתיים, "תוצרי הסקטוריאליות וההתפצלות השבטית "שניזונים מאידיאולוגיה רב-תרבותית, בעולם פוסט-מודרניסטי בו כל נרטיב לגיטימי" (שם).
רצוני לומר: מה טעם היה, לאור כל השינויים שעברה שירת-השכול העברית, לדן מירון, בפסילת שירת-שכול שנכתבה במאה ה-21, של מי "שמהרהר הרהורים של מורה", של מי "שלא יהיה משורר לעולם"???
ועכשיו, באמת "אפשר לבחון את שירתו של פישר במנותק…":
אבל רגע אחד לפני, במבט מכאן ל"למעלה", יכולה לומר ש"חטאתי" אף אני…
באופן מקביל אליך, אלי, עסקתי בהעצמת יתר של דן מירון בהקשר ל"אחרי זה", במקום בספרו החדש של גיורא פישר"…
אז הנה "נקודה" "חדשה המקלקלת את השורה", מה שאפשר לקרוא "צירי כתיבה". מילא. אלה כנראה החיים…
למדתי מדבריך, ואכן נגלה לעיני בקריאה חוזרת ביתר שאת, העיקרון הקבוע של 2 עמדות מנוגדות העומדות להכרעה, ושיווי המשקל אליו חותר הדובר השירי. הקריאה הראשונה שלי בשיריו ב-2 הספרים, נגעה בי, כפי שציינתי בפתיחת דברי, בעיקר משום המאפיינים שציינת: שירים "צנועים", "חדים" ו"צלולים"- מאפיינים שנרמזים כבר מצילום שער יפייפה בפשטותו, ובערגה שהוא יוצר לארץ ישראל "האמיתית" נטולת הפומפוזיות של פעם, כמו גם מן ההקדשה היחודית להוריו "הטובים. הציונים". מרגש אותי הביטוי הצנוע והאוהב הזה.
ההצלחה כדבריך,"ללכוד מורכבות קיומית במילים מועטות ומדוייקות", היא נכס שקיים בשירה הצעירה, אלא שבשירתו של פישר, לא בשונה מנוספים, היא עוצמתית, משום היכולת להתחבר ללא קושי להויה המתוארת; משום העדר פיתוחיות מסועפת ציורית, כשההתמקדות היא באמיתות יומיומיות מוכרות מתוך חיינו אנו.
לא אחת אני מוצאת את עצמי כ"אני השירי", בשיריו הוא. הוא הופך לאני. לא הסיטואציה המתרחשת היא הקובעת, אך ה-state of mind הנלווה לה- הסיטואציה הנפשית הנובעת מזו החיצונית. העצמה הרגשית המכונסת והעצורה, תרתי משמע, באה לביטוי ב"מה", אך גם ב"איך": לעיתים קרובות ע"י שמוש במילה אחת בודדת, והמודגשת דווקא בטורים הקצרים, בפסיחות משמעותיות, בסימני הפיסוק, במרווחים ה"אנכיים" בין מילים בשיר. התבנית השירית הזו, מונעת גלישה לסנטימנטליות "דביקה"- "מתבכיינת". "קור הביטוי" עומד בהנגדה לצירי-חיינו, המיילדים אותנו בכאב כל פעם מחדש:
לסיום, אוכל רק לומר: אני אצפה לספר שיריו הבא של גיורא פישר. משום האמת החדה כתער המצטיירת בשיריו. מפאת הגילוי מתחת לכיסוי. כיסוי המצריך אותי כקוראה להתעכב על מהויות מרומזות בשיר, להתבונן לתוך עצמי, להביט ב"לבן שבעיני" מציאות חיי. "יהלום הוא שיר (וכנראה גם להפך-ש.ש)/ הנוצר עמוק בבטן/ אם ילוטש, תראה איך אור/ העולם נשבר בתוכו" (ג. פישר, "נשבר בתוכו"

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון