רועי חסן, הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה

פורסם בתאריך 18 ביולי 2014 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

יש הרבה זעם בשיריו של רועי חסן, כמו זה שנחשף בשיר "במדינת אשכנז" ובמהומה התקשורתית שליוותה אותו, אבל גם הרבה אהבה, ואולי מה שהכי בולט בספר הביכורים שלו הוא הצורך למצוא שיווי משקל נכון ביניהם. לא רק בין זעם ואהבה, אלא גם בין הרצון להעניק לזעם ביטוי צלול ואפקטיבי – לא לטשטש את הדיכוי והעוול אלא להאבק, להתריס, להתנגד – לבין הרצון ההפוך להפנים, להכיל את הזעם, לא להניח לו לטשטש את גבולותיה ומעמקיה של החוויה הממשית. ברבים משיריו נדחק הזעם המוחצן, הפוליטי, לתפקיד משני יחסית בדרמה שגיבוריה לא פחות משמעותיים: מצד אחד תחושות קשות של חוסר אונים, כישלון ויאוש – כולם סוגים של זעם שמופנה פנימה – ומצד שני כמיהה פעילה ומחוייבת לחיות חיים טובים ושלמים ככל האפשר, רוייי אהבה ומשמעות, למרות הדיכוי, מערבולות הנפש המתמרדת וקשיי הפרנסה.

החשיבות של שיווי המשקל הזה בשירת חסן – בין זעם ואהבה, פנים וחוץ – ממקמת אותה בלב השירה הישראלית שנכתבת בעשרות השנים האחרונות. בדיוק לשם, לשיווי המשקל הזה, היא חותרת כבר לא מעט שנים: לא לחדד את ההבחנה בין פנים וחוץ כמו בשירת זך, וגם לא לערבל אותם כמו בשירת וולך, אלא לשלב אותם ברצף מאוזן ומודע לעצמו. חסן, מבחינה זו, אינו מהפכן ספרותי – הוא לא לוקח את השירה הישראלית למחוזות חדשים – אלא  משורר שמצליח להעניק צורה יציבה ומדוייקת יותר, "קלאסית", לכמה מכמיהותיה המתמשכות. במונחי השיר המצורף, אפשר לטעון שהוא רואה בעצמו "אמצע" ולא "ראשית". זה גם תואם את מקומו במסורת השירה המזרחית – הוא מבסס את השגיו על פריצות הדרך של קודמיו, כארז ביטון, סמי שלום שטרית ומואיז בן הראש, והדבר מאפשר לו להתקדם בדרך שהם פרצו בשבילו, בשאיפתם לשירה שמצטיינת הן בישירות רגשית ופוליטית והן במודעות עצמית, בלי לבלבל ביניהן.

הצד המאוזן, "הקלאסי", בשירת חסן זוכה לביטוי ברור במיוחד במשלב הלשוני – אף פעם לא מקושט או פתייני אבל תמיד עשיר בהרמוניות פנימיות – ובעיקר במוזיקליות הנהדרת שלה. גם במקומות שבהם הוא מתפרץ, כדי להתריס או כדי לחדד משהו, הוא שומר על שליטה עצמית מושלמת, על איזון מדוייק בין יחידות לשוניות מתארכות ומתקצרות שמצטרפות למנגינה מילולית טעונה ברגש וביופי. יש משהו מתעתע בפני השטח הכמו-דיבוריים של שיריו: אי אפשר להיות "טבעי" כל כך בלי רגישות יוצאת דופן לצדדים החושניים של השפה, למקצב, למלודיה, לנשימה נכונה. בדש הספר כותבת חביבה פדיה על שירת חסן במונחים של "כאבים בעצמות" "ריח של רעב", "סירחון", "הפצע הדלוק של הפרולטריון", ואפילו "מוגלתיות", ופדיה צודקת, על זה חסן כותב, אבל מה שמפתיע זו היכולת לתת ביטוי דווקא לחומרי החיים החשופים האלה בלי לאבד את המחוייבות ליופי לשוני, עדינות ואלגנטיות.

גורם נוסף שממקם את חסן בלב השירה הישראלית הוא היחס שלו למשפחה – ציר המשמעויות הבולט ביותר של שירת בני דורו. את אחד משיריו הפוליטיים הוא מסיים במילים: "ואל תענה להם/ באשכנזית/ כשישאלו אותך/ מה מזרחי בך?/ תענה פשוט/ (שתי מילים במילה אחת)/ אבאמא". לא רק הזיקה הטעונה לילדותו ולהוריו רלבנטית כאן, אלא גם הכמיהה להפוך לאבאמא בזכות עצמו, להאחז באהבתו לבת זוגו, להיות להורה, להקים משפחה. המגמה הזאת בולטת במיוחד בשירי השער השלישי של הספר, שער שירי האהבה, שבהם הדרמה העיקרית של שירת חסן מגיעה לשיאה: איך להישאר נאמן לאהבה גם כאשר היאוש והזעם תוקפים מבפנים ומבחוץ, ומאיימים להשתלט על הכל.

סדן

רועי חסן, הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה, טנג'יר

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 18 ביולי, 2014 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון