בשיר שפותח את ספרו השני עסוק יונתן ברג – משורר צעיר שספרו הראשון זיכה אותו בפרס עמיחי היוקרתי, הניתן בדרך כלל למשוררים הרבה יותר ותיקים ממנו – בהתנצלויות. הוא מתנצל על נערותו היהירה והמתפרצת, התלהבותו המופרזת, גופניותו הנבוכה, ואפילו על "חוסר הרצינות" שלו. את כל אלה הוא מייחס בעיקר לעזיבת הדת – לעובדה שהוא המיר אורח חיים דתי-לאומי בהתנחלות פסגות באורח חיים חילוני בתל אביב. ההתחלנות, הוא מסביר, הותירה בו חותם של חוסר זהירות, חוסר איזון, חוסר ביטחון בכמיהותיו וברעיונותיו, ולצידם תשוקה גדולה למגע, לקשר, למשמעות, שיתפסו אולי את מקומו של מה שאבד. הצימאון המבולבל הזה עומד ללא הרף למבחן מול שלמות שננטשה – שלמותם-לכאורה של החיים הדתיים – ונחשף שוב ושוב בחולשתו, בפרגמנטריות שלו, באגוצנטריות שמגיחה מתוכו.
בקריאה ראשונה לא ברור למה ברג מתנצל. השאלה מסתבכת כשמבינים שברג בעצם גאה במה שהוא מתנצל עליו – גאה בנעוריו, בגופניותו, בכמיהותיו. אלא שלהתנצלות על הנעורים מסתננת בינתיים התנצלות נוספת, כמעט הפוכה בכיוונה: התנצלות על הבחירה בשירה כמדיום עיקרי של תקשורת עם העולם.
ברג מבהיר למה התנצלות כזאת נחוצה: במקום להגשים את כמיהותיו, כלומר לדבר עם בני אדם במישרין, גוף אל גוף, להתקרב ולהיפתח אליהם מתוך מחוייבות והסתכנות ממשית, מעדיף המשורר לדבר עם קורא נסתר ומופשט, כשהוא מוגן במילותיו היפות ובדימוי העצמי שהוא מעצב באמצעותן. ברג רומז ששירה היא טקסט שממיר צימאון למגע אנושי במסכות מילוליות "נמלצות" ו"מתוחכמות" מדי, כלומר בוגד בתשוקה שעומדת בבסיסו. יחד עם זאת, ניכר שגם בהתנצלות הזאת יש לא מעט גאווה: ברג מציג את עצמו כמי שמודע לקושי הגדול לכתוב שירה טובה ונחוש להתגבר עליו.
ברור מנין לקח ברג את הרטוריקה המתנצלת-גאה הזאת, הרוויה בתשוקות גדולות שנלכדות בהסתיגויות פנימיות – בעיקר מהמשוררים הפולנים צ'סלב מילוש וזביגנייב הרברט, שהשפעתם עליו גלויה מאוד. בשביל מילוש ייצגה הרטוריקה הזאת בין השאר תודעה מוסרית מיוסרת: מה שחשוב זה לעשות את המעשה הנכון, לאו דווקא לכתוב את השיר הנכון, ולכן שירה טובה נידונה מטבעה להיות לכודה בהתלבטות מתמדת בין שיקולים אתיים ואסתטיים, ענווה וגאווה.
האם זה גם הקונפליקט של ברג? לא ממש. שאלות מוסריות אמנם מרחפות מעל שיריו, אבל הן נדחקות לשולים לטובת מודעות עצמית זהירה. המשיכה שלו למילוש והרברט לא נובעת ממתח מוסרי, אלא מהצורך להצדיק ולרסן את כמיהותיו באמצעות שירה ששואפת להצטיין באיזוניה הפנימיים ובחוכמתה. ואפשר לשער שהצורך הזה נולד מתוך רצון לתמרן בין שתי תשוקות מנוגדות הכרוכות בתהליך ההתחלנות – התשוקה להאחז בנעורים, כלומר להאריך את הזמן המתוק, החופשי, הפנוי להתנסות גופנית ולחיפוש עצמי, זה שהממסד הדתי שואף לקצר ככל האפשר והחילוניות מאפשרת ומעודדת, והתשוקה ההפוכה להתבגר מהר, ולעמוד על רגלים אינטלקטואליות עצמאיות ללא תמיכתה של האידיאולוגיה הדתית שננטשה.
במילים אחרות: ברג כותב שירה שמחפשת את דרכה בין נעורים מתארכים לבין בגרות שהקדימה את בואה. זה כנראה גם המקור לצורך שלו להתנצל – בפני החוכמה על הדבקות בנעורים, ובפני הנעורים על החתירה לחוכמה. התוצאה היא מיזוג מעודן בין שירת נעורים מופנמת ושירת חוכמה שאפתנית, ומעניין יהיה לגלות לאן יוליך את ברג כשרונו כאשר הקונפליקט בין נעורים וחוכמה יתאזן, והעיסוק האובססיבי במדידת המרחק מבית ההורים, כלומר בשאלה מנין הוא בא ולמה הוא מתגעגע, יפנה מקום לשאלות קונקרטיות ומחייבות יותר. למשל: לשאלה לאן בדיוק הוא רוצה ללכת.
יונתן ברג, שעות ליד העולם, הוצאת קשב לשירה
- ראיון שערכה לי פלר עם המשורר ב Time Out.
- רשימה של גיא פרל ב'מקור ראשון'.
- שירים נוספים ב-ynet.
- רשימה של אמיר בקר ב'הארץ'.
- לרשימה על הספר 'מפרשים קשים'.