שירה סתיו, אבא אני כובשת

פורסם בתאריך 20 ביוני 2014 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

לכאורה ספרה המחקרי של המשוררת שירה סתיו, "אבא אני כובשת", מוקדש לנושא ממוקד מאוד – בירור מחדש של דמות האב בשירתן של דליה רביקוביץ, תרצה אתר ויונה וולך – אם כי יש להודות שמדובר באבות מעניינים למדי: אביה של אתר הוא נתן אלתרמן, ואילו אבותיהן של וולך ורביקוביץ' מתו בילדותן המוקדמת, והחלל שהותירו אחריהם ניכר היטב בשירתן. אך למעשה הספר מתמודד עם שאלות הרבה יותר רחבות שנוגעות לתולדות השירה העברית בכלל, ובעיקר למסלול שהפך אותה ממסורת גברית לחלוטין, המבוססת על השתקה שיטתית ומתמשכת של נשים, למסורת שמשוררות לא רק משתתפות בה אלא גם קובעות את דמותה, ומניעות את תהליכי השינוי המשמעותיים שלה.

הדומיננטיות הגברית במסורת השירה העברית ניכרת בין השאר בנטייה להסביר את תולדותיה במאה השנים האחרונות – כלומר דווקא בתקופה שבה נשים התחילו להצטרף אליה – באמצעות שושלת של אבות סמכותיים ובנים מורדים. הרעיון הוא בערך כזה: משורר צעיר ושאפתני נכנס לזירה, חוטף את כתר השירה ממשורר מבוגר ממנו – שלונסקי מביאליק, זך מאלתרמן – ומגדיר מחדש את דרך המלך של השירה. אנחנו אוהבים שושלות כאלה כי הן מאפשרות לנו להבין את תולדות השירה הן במונחים של רצף – יש הליך מקובל ומסודר של ירושה גברית שמבטיח את אחדותה והמשכיותה של "ממלכת השירה" – והן במונחים של שינוי ומהפכה.

אבל במודל הזה יש גם קשיים רבים, ואחד הקשיים המרכזיים כבר הוזכר: הוא מתעלם מהעובדה שהמהפכה המשמעותית יותר בתולדות השירה העברית במאה העשרים קשורה להצטרפות ההולכת-ומתגברת של נשים למסורת שהייתה גברית לחלוטין. יותר מזה: בשנים האחרונות הולך ומתחוור שמורשתן של משוררות כרחל, לאה גולדברג, רביקוביץ או וולך לא פחות משמעותית ממורשת האבות הסמכותיים והבנים המורדים, אולי אפילו יותר. ועם הזמן מתחזקת ההכרה שכדי להבין טוב יותר את השינויים שהתרחשו במאה השנים האחרונות בשירה העברית עלינו לחשוב על מודל מורכב יותר של ירושה, שיתאר כיצד נשים הצליחו "להסתנן" לרצף הפטריארכלי של המסורת, ולברוא אותה מחדש בצלמן.

הטענה המרכזית של סתיו – שמנוסחת מתוך התמודדות ביקורתית עם תיאוריות פסיכואנליטיות ופמיניסטיות, ומתוך קריאה קשובה בשירים נבחרים של  של וולך, רביקוביץ' ואתר – היא כפולה: מצד אחד היא קובעת שיש להסיט את הדגש המחקרי מהצמד אב-בן לצמד אב-בת, ומצד שני היא חותרת להחליף את שפת הסמכות והמרד הגברית בשפה אחרת – לאו דווקא גברית או נשית אלא כזאת שמצליחה לתווך בין המגדרים – שפה של מגע, תשוקה ודיאלוג. וכדי לקדם את המטרה הכפולה הזאת היא חושפת כיצד משוררות כאתר, רביקוביץ' או וולך בוראות לעצמן באמצעות שירתן "אב מתוקן": כזה שמוותר על הזכות להשמיע מונולוג כוחני, כלומר לחוקק ולשלוט, לטובת נכונות להיכנס לדיאלוג יצירתי ובלתי צפוי עם בתו, דיאלוג שאינו מבוסס על מאבק חזיתי אלא על התערבלות הדדית ושותפות גורל.

שני רווחים מידיים עולים מספרה של סתיו. היא מצילה משוררת מרתקת, תרצה אתר, מהנטייה לראות בה חקיינית לא משמעותית של אביה, ומראה כיצד הדיאלוג אב-בת שמאפיין את שירתה מטעין אותה ביופי ובמשמעות שחמקו כמעט לגמרי מעיני הביקורת. ולא פחות חשוב – היא מכינה את הקרקע להבנה מחודשת של תולדות השירה הישראלית, כזאת שתחלץ אותה מצמדים גבריים שחוקים כמו אלתרמן/זך, ותתרכז במערכת היחסים הסבוכה שבין המסורת הגברית של העבר והמסורת הפתוחה-מגדרית שהולכת ומתהווה מתוכה, מסורת שנהגתה ונבראה על ידי המשוררות הגדולות של המאה העשרים, כמו דליה רביקוביץ, שהשיר המצורף הוא שלה.

סדן_0001

שירה סתיו, אבא אני כובשת, דביר/הקשרים

 

תגיות: , , , ,

יום שישי, 20 ביוני, 2014 עיון ותיעוד

Comments Closed

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון