ל"איפה תהיו", מבחר התרגומים משירתה של המשוררת האמריקאית פאט פארקר (1944-1989), הוסיפו יעל חזן ויעל דקל, עורכות המבחר שגם תרגמו את רוב השירים, סיפור קצר של פארקר שעוסק בהתבגרותה של נערה לסבית באמצע המאה שעברה. זוהי תוספת חשובה, כי מתואר בה ההקשר הביוגרפי והתרבותי שבה התפתחה שירתה האקטיביסטית של פארקר.
זה סיפור בשלוש מערכות. במערכה הראשונה, שמתרחשת בילדותה של פארקר בשנות ה-50 בטקסס, היא מנסה לשאול את הוריה מי היא האישה בבגדי גברים שצועדת תמיד לגמרי לבדה ברחובות השכונה, ונענית בשתיקה עוינת. במערכה השניה, שמתרחשת בנעוריה של פארקר, היא מתאהבת בג'ויס, בת השכנים, ולומדת בדרך הקשה שמדובר במשהו שצריך להסתיר: "לא ידענו איך קוראים למה שהיינו, ולמה שעשינו, אבל ידענו שזה מוכרח להיות סודי. קיבלנו את המפתחות הראשונים לארון." ואז מגיעה המערכה השלישית, שנות השישים בלוס אנג'לס וסן פרנסיסקו, שאליהן עקרה פארקר כדי לרכוש השכלה אקדמית, ובהן דלתות הארון התחילו להיפתח: "ולא כמו דוריס, או שרה, או קטי, או איך שלא קראו לה" – לאישה הבודדה מראשית הסיפור – "אנחנו לא צעדנו לבד".
היו אלה שנות הפריצה של תנועת השחרור הלהט"בי (או הלהטב"קי, כמו שעורכות המבחר מעדיפות: לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים וקווירים) – ראשי תיבות שעדיין לא נולדו אז. הרעיון היה בסיסי וחזק. הומואים ולסביות נקראו לצאת מהארון, להתגלות במרחב הציבורי ולהתארגן פוליטית: לצעוד יחד כדי לתבוע את חירותם ולהתגונן מפני אויביהם. ולרעיון הסוחף הזה הצליחה פארקר להעניק בשיריה ביטוי ישיר וצלול להפליא, רווי בהומור ובניסיון חיים.
אלא שהיציאה מהארון היא רק חלק מהסיפור, שכן המאבק ההומולסבי זיהה את עצמו באותן שנים עם תרבות הנגד האמריקאית, על נטייתה לפוליטיקה רדיקלית, ופארקר, לסבית אפרו-אמריקאית, חשה בנוח באקלים הזה: הוא אפשר לה לתת ביטוי מקיף למאבקים השונים שבהן היא נטלה חלק – הן כפעילה בפנתרים השחורים, והן כאקטיביסטית בארגונים פמיניסטיים והומו-לסביים. גם במובן זה היא וחברותיה "לא צעדו לבד", אלא שאפו לעצב סולידריות רחבה כנגד הממסד הקפיטליסטי, הגזעני והפטריארכלי.
עורכות המבחר מדגישות במבוא את מרכזיותו של ערך הסולידריות בשירת פארקר, אבל חשוב לומר שמה שהופך את שיריה למעניינים היא דווקא מודעותה החריפה למתחים המאיימים על סולידריות כזאת. ברבים משיריה המתחים האלה – בין פמיניסטיות שחורות ולבנות, או בין נשים שחורות וגברים שחורים וכך הלאה – הופכים לציר המרכזי של השיר, ומעניקים לו אופי סבוך ורב-משמעי. לעיתים הקונפליקט מובלע בוירטואוזיות לתוך המסר המאחד, אבל לעיתים הוא מחודד מאוד, וחושף את היסוד הכוזב או האלים בסולידיריות רחבה ומופשטת מדי.
כל הקונפליקטים האלה ניזונים מאותו מתח בסיסי: המתח בין המסרים הפוליטיים המוכללים של שירת פארקר, לבין רצונה לשמור על נקודת מבט אישית, ארצית מאוד, הנטועה היטב בחייה. רעיונות פוליטיים גדולים נבחנים אצלה כמעט תמיד לנוכח הצורך המיידי, הדוחק, לחשוף את האלימות שמופנית נגדה ולהאבק בה. יוצא דופן מרתק הוא השיר שהעניק למבחר את שמו, "איפה תהיו", שבו מומר הפחד הקונקרטי בחרדה קצת רחבה ומופשטת יותר, והתוצאה היא המנון רב עוצמה של סולדיריות להט"בית (או להט"בקית) נטולת גבולות, החותרת לשים בסוגריים את כל הקונפליקטים שפרקר מיטיבה כל-כך לתאר בשיריה האחרים.
התרגומים מוצלחים מאוד. ייחוד מפתיע מתגלה בתרגום של "איפה תהיו", שמופיעות בו צורות לשוניות חדשניות המוכרות בעיקר מהרשתות החברתיות, כצורת הרבימות "יהודימות" וצורת הרבותים "מונוגמיותים". נדמה לי שזה אחד השימושים הספרותיים הראשונים בצורות החדשות, ומעניין יהיה לעקוב אחרי מסלולן אל תוך השפה העברית והספרות הישראלית.
פאט פארקר, איפה תהיו, מאנגלית: יעל דקל, יעל חזן, חני כבדיאל, רעב
- שיר נוסף ב'העוקץ'.
- שירים נוספים מתוך הספר.
- תומר מיכלזון על הספר ב'הארץ'.