ישראל אלירז, פינצ'יק

פורסם בתאריך 7 במרץ 2014 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"פינצ'יק" הוא ספר שיריו השלושים של ישראל אלירז. שלושים זה לא מעט, בעיקר אם לוקחים בחשבון שאלירז התחיל לפרסם שירה בגיל מאוחר למדי, בשנות הארבעים בחייו. מחצית מספריו פורסמו בעשור האחרון, כלומר מאז 2005 – חמישה עשר ספרים בעשר שנים. זה קצב מדהים: שלושה ספרים חדשים כל שנתיים. כשמשורר מפרסם ספרים רבים כל כך עולה מייד האפשרות שיש לו הרבה דברים חדשים לומר, או שהפואטיקה שלו משתנה שוב ושוב, אבל דומה שאלירז דווקא שומר על יציבות מופלאה. מאז שהתגבש סגנונו המיוחד לפני כעשרים שנה קשה לזהות בו שינוי משמעותי, ולפעמים התחושה היא שהוא הפך את עצמו לפס ייצור משוכלל שעובד ללא הרף באותו קצב נחוש וחדגוני, ומצליח להפיק כל שמונה חודשים ספר חדש הדומה דמיון מפתיע לקודמיו, ועם זאת שונה מהם, ולו במקצת.

אלא ששינויים קטנים מצטברים עם הזמן לשינוי גדול יותר, והספר החדש, "פינצ'יק", מאפשר הצצה לתהליכים האיטיים שמעצבים את תנועתו של אלירז בזמן. השינוי נחשף דווקא בשל נטייתו של המשורר לחזור על עצמו, שכן "פינצ'יק" דומה מאוד לספר שאלירז כתב לפני כשבע שנים, "הלא יאמן פשוט ישנו". בשניהם בולטת אותה דמות המכונה "הילד", שניהם עוסקים בזכרונות הילדות של המשורר, שניהם משתמשים באותה סדרה של נוסחאות לשון מקטינות שמקורן כנראה בילדות ההיא כמו "אל תעשה מזה עניין", "שלא יהיו לך עינים גדולות", או "מה אתה חושב לעצמך", ושניהם מעצבים סדרה של תהיות כמו-פילוסופיות על טבע הזמן והזיכרון ועל המרחק בין ילדות ובגרות. ברור שבין הספרים יש זיקה אמיצה, ודווקא משום כך מודגשים ההבדלים העדינים ביניהם, ונחשף השינוי האיטי שמתרחש בשירת אלירז.

בספר הקודם בלטה בעיקר תמיהה גדולה, כואבת מאוד לפעמים, על העלמותו של עולם הילדות, ועל הבדידות הכרוכה בידיעה ש"רק אני נותרתי לזכור את המתים שלי". הילדות עצמה הוצגה כמחוז של מסתורין, כמעט של פנטזיה, שבו אנשים מסוג אחר, אנטי-גיבורים מיתולוגיים המכונים "המתים", חיו את חייהם בכובד ראש מבהיל – "תמיד חיפשו פרנסה, תמיד עמדו על נפשם". וביניהם, אם כי לא לגמרי איתם, חי גם מי שמכונה בשני הספרים "הילד", שגדל בינתיים, וננטש לבדו עם זכרונות רחוקים ומתמיהים, כואבים בזרותם.

ההבדל בין הספרים הוא לא יותר מהבדל של דגש, ובכל זאת האפקט דרמטי: הזכרונות הרחוקים מתקרבים קצת, וחושפים את האפלה שקיננה בהם מלכתחילה. הבדידות והזרות, כך מתברר בספר החדש, לא נולדו בעקבות תעתועי הזמן והזיכרון, אלא נכחו בכל עוצמתם כבר אז, בילדותו של המשורר. "המתים" המסתוריים מתגלים בספר החדש כהוריו, ואילו התמיהות הכמו-פילוסופיות מתגלות כמפלט מתוחכם מפני רגשות קשים שקשורים לזכר ההורים ומורשתם, כמו רחמים, חרטה, אימה, בושה וכעס. משהו בילדותו של המשורר הכריח אותו להישמר מפני הוריו, להתבגר מהר ככל האפשר, לברוח מהם אל תוך עצמו, ולהיבלע במחילות המעגליות של התודעה והזיכרון, השפה והשירה. ובמובן זה הוא נשאר "הילד", זה שנאלץ להתבגר בכוחות עצמו, ללא עזרה.

כדי להמתיק את הגלולה הוסיף אלירז לספר החדש את דמותו של החזן פייר פינצ'יק (1900-1971), שידוע בזכות הנוסח שלו ל"רזא דשבת". רק כשהוא מאזין לזמרתו של פינצ'יק, כך רומז "הילד", הוא מצליח למצוא את המרחק האסתטי הנכון שמאפשר לו לשוב ולהתקרב להוריו, בעיקר לאביו. דומה שפינצ'יק – המכונה בספר "השאמאן האחרון שלנו" – מייצג את המקום ש"הילד" ברח אליו מפני הוריו, ולכן זה גם המקום שאליו הוא חוזר כדי לשוב ולהיפרד מהם: המקום שכיניתי קודם "המחילות המעגליות של התודעה והזיכרון, השפה והשירה."

ac

ישראל אלירז, פינצ'יק, הוצאת הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , ,

יום שישי, 7 במרץ, 2014 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון