ערן בר-גיל, צער גידול דלועים

פורסם בתאריך 28 בפברואר 2014 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

קשה שלא להיסחף אל תוך "צער גידול דלועים", ספרו העשירי של ערן בר גיל, מוזיקאי, משורר וסופר, ואם קוראים  את ספרו החדש כפשוטו, ולא רק כבדיה ספרותית, אולי גם גנן או חקלאי חובב, שמתגורר במושב ומטפח גן ירק ובוסתן. פירות וירקות על כל גילוייהם – לא רק דלועים אך בהחלט גם הם – עומדים במרכז הספר, וכבר משירי הפתיחה ברור שיש לפירות ולירקות האלה (קישוא ותות, סלק וקולרבי, אבטיח ומלון, חציל ומלפפון, ארטישוק וגזר, אבוקדו ואגס, כוסברה ופקאן, דלעת ופטרוזיליה, וזו רשימה חלקית מאוד) משמעות כפולה. הם מלאי יופי כשלעצמם – לא צריך להיות אייל שני כדי להבין כמה כוח ונחמה יש בעגבניה, מספיק להיות רעב – ובה בעת הם סימנים מהדהדים לחוויות משמעותיות לא פחות מגידול ירקות או אכילת פירות, כמו הריון ולידה, מוות ואבל, שמחה וצער, אהבה וכתיבת שירה.

הכפילות הזאת – שהיא הכפילות הבסיסית של כל דימוי או מטאפורה, ואולי של השפה והשירה בכלל, הכפילות שנולדת מהחיכוך שבין מילים ומשמעויות – מוצגת בשירין של בר-גיל באופן ישיר מאוד, ועם זאת רווי בקסם, בחוכמה, בשמחת כתיבה, ומתוך רגישות לצער הגדול, המסתורי לפעמים, שנרמז בשם הספר. הספר כולל מחזור שירים בן מאה פרקים בדיוק, וכבר בפרק השני המשורר כותב: "עוצר אותי שכן ברחוב/ שואל מה שווה שיר/ שיש בו רק ירקות". התשובה נחשפת לאורך הספר גלים-גלים, מסתעפת להרבה כיוונים, אבל רק בגל האחרון, בשליש השלישי של המחזור, מתגלה ההקשר של הצער במלואו – הריון שהסתיים בלידתו של בן מת.

בין שני הצדדים של הספר, גידול הדלועים והצער על מות הבן, מתרקמת מערכת יחסים ענפה. ברור שהירקות והפירות מייצגים בעת ובעונה אחת סדרה של נסיונות שונים מאוד באופים: ניסיון לברוח מהצער שנפל על הבית ולהתגונן מפניו באמצעות עיסוק אובבסיבי בחקלאות; ניסיון להתמודד עם הצער ולבטא את מעמקיו בכלים ספרותיים; וניסיון נוסף – אולי הקשה והמשמעותי ביותר –  לקום מן הצער, להתנחם ולנחם. יתכן גם שחלק מהשירים נהגו או נכתבו לפני המוות – מתוך רצון לקשור בין שמחת גידול הירקות לבין שמחת המשפחה, הבית, ההריון עצמו, ואולי אף שמחת הלידה שקדמה להריון הזה, שכן לבן המת יש אח בכור. הזיקה הדו-סטרית בין משל ונמשל – בין שפת הירקות והפירות לבין שפת המשפחה – מתגלה גם בריבוי התפקידים שהמשורר נוטל על עצמו:  לקונן על מות בנו, לחפש דרך לכתוב שירה שחורגת מהקינה הזאת, חורגת אפילו מההקשר המשפחתי שעוטף אותו, ולנחם את אהוביו – את האם האבלה ואת הבן הבכור.

מה שאולי הכי מפתיע היא העובדה שלמרות חשיבותו של ההקשר הקונקרטי שמתגלה לקראת סוף הספר – לידת הבן המת – ולמרות שגילויו מעניק למחזור שלמות אסתטית ומוביל אותו לשיאו, הוא לא משנה באופן דרמטי את משמעות השירים, רק מעמיק ומדייק אותם. המערכת הלשונית והרגשית הסבוכה שתיארתי קודם מתעצבת עוד לפני שפרטי האבל שעומד ביסוד הספר נחשפים בכל כובדם. יש מבחינה זו דמיון מרתק בין תהליך הבנת השירים, זה שכרוך בכתיבתם או בקריאתם זה אחר זה, לבין עבודה מסורה ולעיתים גם חסרת אונים של חקלאי: מישהו צריך לטרוח לא מעט – להכין את הקרקע הלשונית, לזרוע או לשתול דימויים, לדשן ולהשקות ולגזום ולהשתדל להתגונן, לא תמיד בהצלחה, מפני מזיקים – לפני שאפשר יהיה לזהות מה בדיוק צמח שם, אם בכלל, בגן הירק של המילים והחיים.

eran

ערן בר-גיל, צער גידול דלועים, ידיעות אחרונות

תגיות: , , ,

יום שישי, 28 בפברואר, 2014 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון